-כעבור שבועיים-
נקודת מבט נאמגון:
הסתכלתי על המורה חופרת, לא מקשיב לדבריה המשעממים.
"נאמגון, אולי תענה על השאלה הזאתי הפעם?" שאלה לפתע המורה, גורמת לי להפנות את מבטי אליה ולכל צומת לב לפנות כלפיי.
"איזה שאלה?" כחכחתי בגרוני ושאלתי, שהתמקמתי על הכיסא בצורה יותר מכובדת.
"בעמוד 55" ענתה שהצביע על הלוח.
"הסבר מהי לאומית והצג את המרכיבים של הלאומית המודרנית.." הקראתי בקול והחזרתי את מבטי למורה.
"אבל זה ארוך.." מלמלתי בחוסר רצון.
"אז בלי הסברים" הנהנה המורה בהסכמה.
הנהנהתי והסתכלתי בספר, "לאומיות מוגדרת בתור תחושת שייכות קולקטיבית לעם מסוים ולארץ מסוימת,המתבססת על זיכרון קולקטיבי, שפה משותפת, היסטוריה משותפת ושאיפה לעתיד משותף. הלאומיות מבוססת על תחושה של שייכות וקיומו של קולקטיב מסוים" עניתי במהירות מפתיע את עצמי ואת כולם.
המורה הסתכלה עליי מחויכת וחיבקה את ספרה קרוב לליבה, "את המרכיבים לא צריך, על זה תענו כבר בבית" אמרה המורה שבסוף דבריה נשמע הצלצול הגואל.
ארזתי את דבריי והכנסתי לתיקי, מוציא את הטלפון ומחליט לרשום הודעה לגין.
Me: גיניייי!!!
JinDog🦴🐕:מה קרה??
Me: נחש מי בדרך אלייך😏😚
JinDog🦴🐕: אוי נו באמת!😪🤬
Me:כמה אושר יש בעינייך🤔
JinDog🦴🐕: שתוק ובוא
Me: אני זה שאומר מה לעשות! לא ההפך!
JinDog🦴🐕: אחח איזה נודניק פשוט בוא!!
Me: בא בא
רשמתי וסגרתי את טלפוני, מכניס אותו לכיסי ונעמד, מתחיל לצעןד לכיוון חדרו של גין.
אני וגין מאוד התקרבנן בשבועיים האחרונים.
אנחנו כבר לא רבים כמו פעם, אלא רק בצחוק ומבלים הרבה ביחד, אני אפילו קורא לו גיני!
אני אוהב את הסיטואציה ככה, גין הוא בן אדם טוב וממזמן הבנתי שאני אוהב אותו.
כן כן אני אוהב אותו, א ו ה ב, אבל הוא בזוגיות מזוייפת עם גןנגקוק ככה שאין לי מה לעשות עם הרגשות הללו..
-
"בוקר טוב גיניי" נכנסתי לתוך חדרו בלי לדפוק, רואה אותו יושב מול שולחנו וכותב על טפסים מסויימים.
"מישהו במצב רוח טןב אני רואה" הוא הסתובב עם כיסאו וחייך אליי שהעט בידיו.
"כן, אשכרה עניתי על שאלה בכיתה, הפתעתי את עצמי" אמרתי והתקדמתי לכיוון מיטת החולים, מניח עליה את תיקי ומתיישב בנוחות.
"ואני בטוח שגם את המורה" הוא ציחקק והסתובב חזרה לשולחנו.
הזעפתי את פניי אליו למרות שלא ראה אך ישר אחר כך חייכתי באהבה לגבו, מת לנשק את עורפו היפה.
"מה אתה עושה?" שאלתי שהלכתי מאחוריו, מסתכל מצידו השמאלי של פניו על הטפסים שמילא, מה שגרם לנו להיות מאוד קרובים.
"ממלא טפסים על ילדים בכיתה של קוקי" מלמל שהזיז את פרצופו לאחור, מה שגרם לפנינו להיות קרובים מתמיד.
הוא הסתכל בעיניי בטיפה בהלה, הסתכלתי בעיניו, מחסיר פעימה מהיופי שעומד מולי. הרגשתי כאילו הזמן נעצר, בהיתי בעיניו בזמן ששפתינו במרחק נגיעה ואפינו נוגעים קלות אחד בשנייה.
"מ-מה אתה ע-עושה?" גמגם לפתע בבהלה אך, לא הרחיק את פניו אפילו טיפה משלי.
"מה אתה רוצה שאעשה?" שאלתי לא מזיז את עיניי מעיניו, לא מזיז חלק מגופי, לא מעז להתרחק אפילו לא במעט.
"א-אני" הוא גמגם בבלבול, גורם לשפתיו לגעת קלות בשלי.
הרגשתי את נשימותיו פוגעות בפניי, הן היו כל כך חמות, הוא התנשף בלחץ, תיארתי לעצמי שליבו פועם מהר בדיוק כמו ליבי.
לא היה בכלל לאן לרכון מאחר ושפתינו כבר כמעט אחת על השנייה לכן, כל מה שעשיתי היה לחבר את שפתיי על שלו ולנשק אותו בחוזקה,
גניחת בהלה יצאה מפיו לתוך הנשיקה.
הנשיקה לא הייתה עמוקה, אלא, רק שפתיים מונחות אחת על השנייה, לא רציתי יותר מזה, רק נגיעה קטנה ממנו מצליחה לגרום לליבי לרטוט, בדיוק כמו שקרה עכשיו.
פקחתי את עיניי במהלך הנשיקה, רואה אותו עוצם את עיניו בחוזקה בזמן שעיניו מקווצות.
חייכתי בליבי מהחמידות שלו, רוכן אחורה עם פניי, מנתק את הנשיקה באיטיות.
הוא נשאר עם עיניו עצומות ואני רק חייכתי שרכנתי פעם נוספת לשפתיו והנחתי נשיקה קצרה ומתוקה.
"תפקח את עינייך" צחקקתי והסתכלתי עליו פוקח את עיניו לאט ומסתכל על הצדדים בחשש.
"אהבת את זה?" שאלתי בגיחוך, "לא!" הוא ענה בפרצוף של ילדון קטן ומרדן, וקם לקחת משהו מארון התרופות.
צחקתי בשעשוע, יודע שהוא נהנה.
"בוא לפה!" אמרתי והחזקתי במותניו, מושך אותו אליי בחיוך, רואה את לחייו מאדימות וחיוך קטן ומובך עלה על שפתיו.
-
נקודת מבט טאהיונג:
אני לא מאמין שגין בוגד בגונגקוק.
קירבתי את פניי קצת יותר לפתח הדלת הקטן, רואה את גין קם מכיסאו שנאמגון מצחקק מאחוריו, הוא התחיל להתקדם לכיוון הדלת ובמהירות הפנתי את גופי אחורה ורצתי במהירות משם, לא מעז להסתכל לאחור.
יש כאלה שאומרים שבשביל להאמין צריך לפקוח את העיניים ולהסתכל, אבל מה אם אני מסתכל ולא מאמין?
-
"טאה!" שמעתי לפתע את צעקתו של גונגקוק מאחוריי, הסתובבתי למקור הרעש, רואה את גונגקוק מרים את ידו בחיוך ומסתכל עליי מקצה הגינה.
"ק-קוקי" חייכתי בלחץ והתקדמתי לכיוונו.
"קרה משהו? אתה נראה לחוץ.." שאל בחוסר הבנה.
"לא, כלום לא קרה!" עניתי במהירות בקול רם, רם מדי..
"ס-סליחה ש-ששאלתי" הוא השפיל את ראשו, פגוע.
"ל-לא, לא קוקי, סליחה, פשוט אני קצת מבולבל עכשיו אני צריך רגע של שקט" הסברתי בקצרה את ריגשותיי, מדלג על הרקע שלהן.
"למה מבולבל?" הוא שאל בסקרנות שהרים את מבטו חזרה אליי.
"א-אתה באמת אוהב את גין?" שאלתי לא עונה על שאלתו.
"עוד פעם השאלה הזאת טאה?" הוא שאל באנחת יאוש, צודק בדבריו, אני כל פעם שואל אותו זאת מחדש, אני באמת לא יודע איך או אם לספר לו שגין בוגד בו, ועוד עם נאמגון! מי שמרביץ לו כל הזמן!
"סליחה.. אני פשיט באמת רוצה לדעת.." אמרתי בשקט שהסתכלתי על הרצפה.
"כן, אני אוהב אותו" ענה בחיוך גורם לכיווץ בליבי, כל כך כואב לי לשמוע את זה, גם מהסיבה שזה רק מקשה עליי יותר לספר לו את המסר הכה רע הזה, וגם כי הוא אוהב אותו.. הוא לא אוהב אותי..
"למה הפעם אתה שואל?" הוא שאל וטיפת יאוש ניראתה בעיניו.
"א-אני לא יודע אם לספר לך.." גמגמתי בלחש, והסתכלתי על כל דבר אחד מלבדו.
"לספר לי מה?" שאל בחיוך וסקרנות, אוח החיוך הזה, אני לא יכול להתרכז שהוא מחייך אליי ככה, הלב שלי מחסיר פעימה מכל מבט קטן שלו, והחיוך, גןרם לליבי לעצור.
"זה בקשר ל-לגין.." המשכתי לגמגם לאחר שלקחתי נשימה עמוקה, מחזיר לליבי את הכוח לפעום בחזרה ולראותיי להמשיך לעבוד.
"מה איתו?"
"ה-הוא- ה-הוא.." גמגמתי לא מצליח לדבר, קשה לי כל כך להוריד את חיוכו מפניו, אני לא סובל לראות אותו עצוב, אם ליבי עוצר מכל חיוך שלו אז אין לי בעיה למות, כל עוד הסיבה זאת חיוכו.
"הוא..?" שאל מנסה לקדם את דבריי.
"בןגד בך" הפלתי את הפצצה, מרים את מבטי במהירות לעיניו רואה אותו בטיפת הלם.
"מה?" שאל בחוסר הבנה, בזמן שבעיניו הופיע בלבול, לא שום כאב.. איך לא כואב לו שבן זוגו בוגד בו? הוא אמר שהוא אוהב אותו, אם הייתי שומע שבן זוגי שאני אוהב היה בוגד בי הייתי נהפך לצמח.
"עם מי?" בעיניו לא היה נראה שום הבעה, שום רגש, אטום.
"נאמגון.." לחשתי, מנסה לגרום לו לא לשמוע, אך הוא שמע, שמע טוב מאוד.
"נאמגון?!" הוא צעק בהפתעה.
הנהנתי אליו, רואה אותו מוקף ברגשות פתאום,
אך הרגש היחידי שראיתי היה בלבול, למה לא כואב לו?
-
"גין" קוקי וטאה נכנסו לחדרו של הרופא, רואים אותו יושב על הכיסא שנאמגון יושב על קצה השולחן לצידו.
"שלום" חייך הרופא בחמימות שהסתובב לשניים שהיו נראים מבולבלים ושקועים בעולם משל עצמם.
טאה הרגיש כל כך הרבה כעס מהחיוך הזה, זה לא גין שהוא מכיר, גין הזה הוא בוגד שמחביא הכל מתחת לחיוך תמים, שפוגע בגונגקוק שתמיד רצה לעצמו, הןא לא אוהב את הגין הזה.
"הכל בסדר טאה?" שאל הרופא בחוסר הבנה מפרצופו הכועס של האחר, השרירי רק חרק בשיניו והנהן.
"נאמגון מה אתה עןשה פה?" שאל טאהיונג לאחר כמה שניות של שקט, מנסה לגרום להם לספר לקוקי את האמת, לא יודע שמי שחי בשקר בחדר הזה זה הוא.
"סתם, שיעמם לי בשיעור ורציתי להיות עם גיני" חייך הבריון והסתכל באהבה על הרופא, גונגקוק הסתכל בבלבול על המחזה, לא מבין דבר, מבולבל עוד מדבריו של השרירי, טאהיונג רתח והתאפק לא להתפרץ על שני השקרנים שיושבים מולו, וגין הסמיק מחיוכו של נאמגון ולא אמר דבר.
"אז סתם ישבתם ככה שעה או שעשיתם משהו אחר?" שאל השרירי ברמיזה, רוצה לגרום להם לספר את האמת.
"מה? קרה משהו טאהיונג? אתה יכול לספר אם משהו יישב לך על הלב" הסביר גין בחמימות שראה את פרצופו של האחר כמעט ונהפך לאדום.
"אולי תספרו לגונגקוק כבר שאתם בוגדים בו?!" צרח השרירי בכעס, מפתיע את כל היושבים בחדר מגובה צעקתו.
"ט-טאהיונג" גמגם הנכה והחזיק בידו של הזועם, מרגיש כמה הוא חם ומושך אותו אליו לחיבוק, מנסה להרגיע אותו.
טאהיינג נשאב לחיבוק, נהנה מכל טיפת אהבה שגונגקוק מעניק לו, נרגע בזרועותיו האוהבות של הנכה.
"זה נכון?" שאל גונגקוק שהסתכל מבעד לכתפו של השרירי שחיבק אותו בחוזקה.
גין ונאמגון הנהנו, לא פוצים את פיהם, נשארים בשקט ונותנים לנכה לטפל בדברים, בכל זאת.. הם לא בגדו בגונגקוק, הזוגיות של הנכה והרופא מזוייפת, עכשיו זה הזמן של הנכה להחליט איך לצאת מזה.
"טאהיונג.. בבקשה אל תכעס עלינו" פנה הנכה לשרירי שחיזק את חיבוקו בגופו, "למה לי לכעוס עלייך?" שאל השרירי בבלבול שהזיז את ראשו אחורה והסתכל על פניו של הנכה, הבעה עצובה תקפה אותן.
"בקשר לזוגיות שלי ושל ג-גין.." מלמל הנכה והסתכל על רגליו, בזמן ששיחק באצבעותיו, לא מסוגל להסתכל בעיניו של השרירי.
"אנחנו לא באמת ביחד"