"מה את חושבת לעצמך?!" צועקת עליי אשלין תוך כדי שהיא משפשפת את הצלחות.
"מצטערת מצטערת" אני זורקת לעברה ומרימה את הצלחת ההפוכה, כל הסלמון, פרוסת לחם האצות, הדג ברוטב... הכל על הרצפה.
אני נאנקת בעצבנות ומתחילה לנקות, חצי שעה עד שהכל נקי.
אני נעמדת ומיישרת את חולצתי, חולצה צהובה לימונית מעל מכנס קצר ושחור, בגד רגיל.
אני חוזרת לחדרי וטורקת את הדלת, קולותיה של אשלין עוד בוקעים מהמטבח.
אני נשכבת על מיטתי ומביטה על התקרה, התקרה שבגיל 5 כיסיתי בכוכבים צהובים מבהיקים ונוצצים...
אני שוקעת בחלום בהקיץ, מתכרבלת בפוך הנעים והרך.
"איזדורה את מתארגנת?"
אוך שוב זאתי.
אני קמה ממיטתי הנוחה והולכת לחדר האמבטיה.
אני מתקלחת ושוטפת מעליי את הדאגות שמכרסמות בי מהרגע שהחליטו על הכינוס בכיכר המחוז.
כעבור חצי שעה אני יוצאת רעננה ונקיה מהמקלחת, מסורקת, ולבושה בחולצה לבנה מכופתרת וחצאית לבנה תואמת.
בניגוד לכל שאר האנשים במחוז, לא התחברתי לתעשייה הימית, החלום שלי לא היה ליהיות דייגת או לשוט בספינות, הוא היה ליהיות אסטרונאוטית.
חלום שנקבר עמוק בפנים, כי הוא לא אפשרי.
אני יוצאת מחדרי ונתקלת באריק.
"את בסדר?" הוא שואל בלגלוג.
"כן אני בסדר אריק" אני אומרת בהדגשה ומושכת את עצמי מאחיזתו.
הוא לא מרפה מידי. "תיזהרי בפעם הבאה לאן את הולכת" הוא אומר בשנאה ודוחף אותי אל הדלת.
כולם כבר בחוץ מחכים לי, אני מזעיפה מבט אל אשלין שמחזירה לי מבט דומה, ואנחנו מתחילים ללכת.
מחוז ארבע הוא מחוז יפיפה, האוויר מלוח ויש ריח של ים בכל מקום, הבתים נמצאים על רצועת החוף, שתמיד ניתן לראות שם ילדים קטנים משחקים בחול או טובלים במים, אבל היום החוף ריק, כי כולם חייבים ללכת לכיכר.
אני מסתכלת על הים, הוא בגווני כחול ירוק מנצנצים, ויש לי מין הרגשה מוזרה כזו, שיעבור הרבה זמן עד שאראה אותו שוב.
"איז למה לא התאפרת? הנשיאה אמרה במפורש לבוא בלבוש מכובד!" אימי אומרת ומלטפת את שערותי.
"אני בכלל לא מבינה למה צריך ללכת לאספה הטיפשית הזו" אני רוטנת.
"אויש נו, זה בטח אספה כמו הקודמת שבה הודיעו לנו על הקיצוצים במזון ומשאבים בגלל ההתקוממות, לא שנפגענו מזה, אחנו אחת מהמשפחות הכי אמידות במחוז" אמי אומרת, ומוודאת שאת החלק האחרון במשפט כל המחוז ישמע.
"חוץ מזה," -היא מוסיפה- "זו הזדמנות נפלאה ללבוש את החולצה החדשה שקניתי לך!" היא אומרת בשמחה.
הדבר שהכי בא לי לעשות עכשיו הוא לשרוף את
החולצה הזו. אני רוטנת לעצמי בשקט.
לכל אורך הדרך אני משתדלת לא להראות ילדותית מידי, או מעצבנת מידי, או עצבנית, ולא להתלונן יותר מידי (אם כן אז בשקט לעצמי), אבל בשום אופן לא לתת לאריק סיבה לרדת עליי שוב.
אני מסתכלת לאחור, אריק ואשלין שם, צועדים בשילוב ידיים, ומשוחחים זה עם זה.
שני קרציות, ממש זיווג משמיים.
אנחנו מגיעים לכיכר המחוז שמלא עד אפס מקום, ונדחפים קדימה.
על במה מאולתרת עומדת אישה צעירה, בסביבות גיל העשרים, עורה בצבע השוקולד מקועקע בדוגמא של פרפרים לבנים קטנים על כתפיה, ושיערה השחור אסוף בקוקו גבוהה ומתוח.
היא לבושה בשמלת סטרפלס ארוכה לבנה, ונדמה שהבד זולג לקרקע, חלק כמו משי.
אני כל כך קרובה אליה, שאני יכולה ממש לגעת בבד הרך, אבל אני מתאפקת ושותקת, בדיוק בזמן שהיא מתחילה לדבר.
"שלום לכם תושבי מחוז ארבע!" היא מקריאה מתוך פתק, וקולה המאנפף מהדהד בכיכר. "התכנסנו כאן היום להכרזה חשובה!"
היא מכחכחת בגרון והמסך שמאחוריה נדלק, ואליו מוקרנים פניה של הנשיאה.
"תושבי פאנם היקרים!"- היא מתחילה- "אני נרגשת להציג לכם את המתווה החדש של פאנם!"
מעט אנשים מוחאים כפיים, אנחנו מוחאים הכי חזק מכולם.
"כתזכורת למרד שהצלחנו להכניע אני מתרגשת להציג לכם את משחקי הרעב!"
אוי, ברור שהם עצבניים בגלל המרד, טוב מזל שאנחנו המשפחה שהכי תומכת בקפיטול מכל המחוז, הם לא יפגעו בנו.
היא מתחילה להסביר; "כתזכורת תמידית לניצחון של הקפיטול על המרד יתקיימו כל שנה משחקי הרעב! כל שנה, בתקופת האסיף, יתקיים כינוס לכל מחוז בכיכר המרכזית שלו, שם יוגרלו השמות."
"השמות יהיו שמותיהם של כל ילדי המחוז בין הגילאים 12-18" היא מוסיפה, ודממה מתפשטת. "מכל מחוז יבחרו שתי ילדים, בן ובת, והם ייצגו את המחוז שלהם במשחקים."
"מה המשחקים אתם שואלים? כל עשרים וארבע המתמודדים ייכנסו לאמפיתאטרון של הקפיטול ושם ילחמו אחד נגד השני לחיים או למוות, עד שישאר האחרון שבהם! שימו לב זהו כבו-"
סוף המשפט נבלע בצעקות תושבי המחוז, כעסם היה חזק כל כך, שהם הרסו את הבמה המאולתרת.
"לא ניתן שתהרגו את ילדינו!" צעק איש אחד, נמוך וקירח.
"אני לא רוצה למות!" התייפחה ילדה קטנה.
צעקות דומות לאלו הופצו בכל הכיכר.
מספר אנשים התנפלו על אוכפי השקט וכמעט הצליחו להכניע אותם- אבל אז נשמע פיצוץ וכעשרים תושבים מהמחוז הועפו אחורה, ושכבו שם, מתים.
דממה השתררה וכולם עמדו המומים, או שבכו בשקט.
האישה מיקמה את המיקרופון שלה, והתחילה לדבר.
"תושבי מחוז ארבע! אני אסטריה קלרוויטר ואני אהיה נציגת הקפיטול שתיהיה אחראית על מחוז ארבע במשחקי הרעב!"
הפעם אין שום מחיאות כפיים.
"עכשיו נעבור להגרלה שלנו!" היא אומרת בקולה המאנפף ובמבטאה המוגזם.
שני אוכפי שקט עולים לבמה ההרוסה ומניחים על שולחן קטן שני כדורים שקופים וגדולים.
בהתחלה, נראה כאילו הכדור מלא בצדפות קטנטנות ולבנות, אבל אסטריה מכניסה את ידה לאחד מהם ומערבבת, ואני רואה שאלה בעצם פתקים.
מאות פתקים.
אני משתנקת בפחד, באחד מהם כתוב השם שלי, ובאחרים כתובים השמות של חברות וחברים שלי, ואחד עומד להישלח למוות.
אני רק בת 16, יש לי עוד מה לעשות בעולם הזה, אני לא רוצה למות עכשיו.
אני מרגישה דמעה זולגת על הלחי שלי, וההבנה מכה בי.
היא מכניסה יד לכדור הימני ומערבבת את הפתקים באופן מוגזם.
לבסוף, היא מוציאה פתק וקוראת את שם הנער שנבחר.
"דרו מקליין!" היא צועקת.
אני צופה בילד קטן, בגיל 12 עולה אל הבמה.
שיערו שבצבע ברונזה צונח על פניו המפוחדות.
אסטריה בוחשת בידה בכדור השני, מוציאה פתק אחד, לבן וקטן, ואני מתפללת שלא כתוב עליו השם שלי, רק שלא יהיה כתוב השם שלי.
היא פותחת אותו ואומרת את השם שכתוב עליו.
וזו אני.
לקפיטול לא אכפת ממי שנאמן לו.
𖦹𖦹𖦹
אז אממ מקווה שהפרק היה נחמד✨
אשמח שתצביעו אם אהבתם!
מעריכה ממש✨