dangerous man

18

התעוררתי מנשימות עדינות על צווארי, הסתובבתי באיטיות בכדי שלא יוריד ידיו ממני והבטתי בו.
הוא נראה רגוע, שלו. אני מחייכת, מביטה בו בחיבה ונושקת למצחו, מתחפרת עוד יותר בחזו ונאנחת בהקלה. התגעגעתי לקרבה ולריח שלו.
"הריח, אני נחנק." הוא ממלמל. אני מחייכת, צוחקת בקול ומביטה בעיניו נפקחות.
"אתה אידיוט." אני מחבקת אותו. הוא מניח ידיו על מותני ונושק לראשי, "האידיוט שלך."
ההזכרה גורמת לי לחשוב על סול, ומשהו מערפל את תחושותיי. תחושה מכוערת בה הלב מתחיל לכאוב, כאילו טובע במחשבות שלי, מזכיר לי שקיים עוד אדם, עוד אחד שחשוב לי.
אני מהנהנת, עוצמת עיניי בתקווה שהמחשבות ישכחו וממשיכה להסניף ריחו.
"איך הגעת למיטה שלי?" הוא שואל, מלטף שיערי ברכות ומביט בפניי. עיניי  נותרות עצומות כאשר אני עונה, "אני מניחה שהיית חסר לי."
הוא נושף, מושך אותי להתקרב אף יותר.
"קלואי עוזבת בקרוב." אני לוחשת. הוא מהנהן, "בעוד יומיים." מעדכן.
הזמן חולף כל כך מהר. מה נעשה בלי קלואי? האם הדברים ישארו מוזרים, ישתפרו, יחמירו?
"אני אתגעגע אליה." אני ממלמלת. הוא צוחק.
"זה לא שחסרים אנשים אשר אחוזים דיבוק בבית הזה." הוא מביט בי.
אני צוחקת, מנידה ראשי כמיואשת וחוזרת לעצום עיניי.
"איך היה אתמול? מתי חזרת?" הוא מתעניין.
"היה נחמד. היינו במתקנים, דאגתי לפחד עד מאוד ולחשוב עלייך." עניתי. הוא הביט בי ברצינות והנהן.
"חזרתי בסביבות שבע, מצטערת שלא הצטרפתי, אך אחרי כל הריבים בתקופה האחרונה הנחתי שנצטרך זמן נפרד אחד מהשניה."
"זה בסדר. אני מסכים.. האמת היא שחשבתי על זה, אליסה עזרה לי בלמצוא פתרונות והחלטתי שאעבור אליה למשך שבוע. קלואי עוזבת, אני אלך למעט זמן, ננקה את הראש מהכל ונסתדר."
רציתי להגיד לו כמה שהרעיון הזה מגוחך. רציתי לצעוק עליו על זה שהוא מנתק את הקשר שלנו אף יותר, הריי זה טרב, לא אכפת לו לנתק קשר עם אנשים. הוא רב עם חברים שלו על שטויות, אשר רק הוא מוצא בהן הגיון, ומנתק קשר. זה כזה פשוט עבורו.
הוא החליט שמרחק יעשה עבורנו רק טוב,ואולי הוא צודק. אבל אם הוא צודק, האם הוא יחליט לעשות את עניין המגורים קבוע?
זה היה החלום שלנו. החלום שלנו הוא לחיות ביחד, לחוות דברים וללמוד כמה שיותר אחד מהשניה.
רציתי לשאול אותו כל כך הרבה שאלות, לתהות ולצעוק, כי מי היא אליסה בכדי להחליט משהו בנוגע לקשר שלנו. הם לא מכירים חצי מהזמן שאני וטרב מכירים, והיא 'תעזור' לו להחליט כיצד 'לתקן' את הקשר שלנו?
זעמתי, אך במקום כל רצנותיי רק הנהנתי.
"אם זה מה שאתה חושב לנכון." משכתי בכתפיי. הוא הביט בי למעט זמן, חקר כל אזור קטן וכל פגם בפניי עד שהבין שאין לו מה להגיד כעת. הוא הנהן, הסתובב לשכב על גבו והביט על התקרה.
"אלך לעזור לקלואי עם הדברים." לחשתי בקול סדוק גם ככה, חייכתי אליו חצי חיוך וכמעט שרצתי מחדרו. שמעתי אותו גונח בתסכול, זורק את הכרית על הדלת ומכבה את האור. כנראה נשכב לישון.
אני מקווה שנשכח מזה היום.
נכנסתי לחדרה של קלואי, מביטה בה מקפלת בגדיה בסדר כמעט אובססיבי ומוחה דמעה.
"את חייבת לעזוב?" אני ממהרת להתיישב לצידה, לחבק את אחותי האהובה חזק ככל שבכוחי. היא מצחקקת, מוחה דמעותיה גם היא.
"קדימה, חיינו מספיק זמן ביחד. תקופת ההורים עברה ועכשיו זה רק את וטרב. אני יודעת שהמצב מוזר עכשיו, וטרב אמר לי שהוא חושב לעזוב למשך שבוע ולהתגורר אצל אליסה, אבל תחשבי על עצמך. תוכלי להיות עם סול, להזמין אותו הביתה, להשתובב מעט, את את מבינה למה אני מתכוונת." קרצה אליי. הנחתי ידיי על פניי ומצמצתי, שואפת ונושפת ברוגע.
היא תמיד יודעת מה הדבר הנכון ביותר להגיד. אני מהנהנת, לוקחת מספר חולצות לכיווני ומתחילה לקפל.
"כן, תעשי משהו מועיל עד שטרב יתעורר. הממזר תכנן לזרוק את כל הארגזים שלי באיזה משאית הובלה של חבר שלו למרות שיודע שהזמנתי אחת. כמה שנסיים יותר מהר כך גם נמנע מלהתווכח עם המשוגע הזה."
חייכתי, הנהנתי והמשכתי לקפל. רק התכוננות למשך השבוע הקרוב. נקיון תמיד מסיח דעתי מצרותיי, וכרגע, מוחי בונה עוד ועוד מהן.

כעבור כשעתיים קלואי ואני סיימנו לאסוף את כל בגדיה. היא השאירה תיק גב קטן בו היא שמה דברים שיהיו חיוניים לה למשך היום ולמחרת ואת השאר שלחה עם משאית ההובלות לדירה של החברה שלה.
כעת אנחנו משחקות בטאקי, תחרותיות עד מאוד ונדלקות מכל שתיים פלוס שצץ.
קלואי צוחקת כשאני צועקת בתסכול ונשכבת על השטיח. אני זורקת את הקלפים מידי ומפזרת גם את שלה. היא מביטה בי בהלם, מגלגלת עיניה ואומרת, "את חייבת ללמוד להפסיד."
משכתי בכתפיי, הוצאתי לשון וכיווצתי אפי.
קלואי הביטה הצידה וחייכה, הרמתי מבטי ופגדתי בעיניו הרכות של טרב.
קלואי קמה בכדי ללכת אך טרב הרים ידו בכדי לעצור אותה.
"איפה הדברים שלך?" שאל. קלואי הביטה בי בבקשת הצלה. משכתי כתפיי וחייכתי בממזרות.
"הזמנתי כבר את ההובלה, ואתה ישנת, אתה יודע שאני לא מסוגלת להעיר אותך."
טרב שלח לה מבט עצבני אך שנייה לאחר מכן החל לצחוק.
"שחררת נפיחה, קלואי?" הוא סתם אפו ונשף בקול. הרחתי את האוויר גם אני והתחלתי לצחוק. אידיוט.
"הבהלת אותי." קלואי החלה למלמל ורצה לחדרה. ידוע כי קלואי משחררת כשהיא תחת לחץ.
טרב התיישב על השטיח, הביט בקלפים המפוזרים וחייך.
"את כזאת ילדה קטנה." הוצאתי לו לשון ונשכבתי בחזרה על השטיח. טרב הביט בעיניי לרגע ונשכב לצידי. הוא עטף מותניי בידיו ושאף ריח שיערי.
"אני אתגעגע אלייך." לחש.
"אז אל תלך." לחשתי בחזרה.
הרגשתי את נשימתו נעצרת, הוא פתח וסגר פיו אך לא הוציא צליל.
"אתה אוהב אותה יותר משאותי?" בלעתי רוקי. לא רציתי לדעת את התשובה, אך השאלה הזאת ריצדה בראשי במשך זמן רב.
"אני אוהב אותה בצורה אחרת." הוא ענה. הנהנתי. היה שקט זמני עד שאמר, "לעולם לא אוכל לאהוב מישהי יותר משאני אוהב אותך, קידו, לא משנה כמה אנסה." חייכתי בהקלה, דמעה נפלה מעיניי ונזלה מלחיי עד לידו שתחת ראשי. הוא צחקק, עלה מעליי והביט בעיניי ברכות האהובה עליי.
"את באמת ילדה קטנה." נישק מצחי, "איך אשאיר אותך לבד למשך שבוע?"
"לא אהיה לבד. סול יבוא לבקר, כמו כן קלואי." מחיתי דמעותיי.
"שכבתם כבר?" זאת הפעם הראשונה שטרב שואל אותי על חיי המין שלי. הבטתי בו בבלבול והנדתי ראשי לשלילה.
"לא עושים את זה בבית, זוכרת?"
"זוכרת."