****נקודת המבט של ולריה***
סיימתי לעזור ללוקאס להעמיס ארגזים לאוטו, ואז גם ארזנו איזו מזוודה אחת שלי. נסענו לבית החדש שלו, שהיה במרחק של כמה דקות נסיעה מהבית שלי בלבד, וזה הרגיע אותי פחות או יותר.
הגענו לבית דיי גדול, יותר גדול מהקודם לפחות. יצאנו מהמכונית ופרקנו את הדברים, הרגשתי כמו שזוג חדש עובר לגור יחד, זה היה מוזר.
"זה מרגיש מוזר" צחקתי כשסחבתי כמה ארגזים קלים לדלת. "לא, זה לא, בגלל שאם באמת היינו עוברים לגור יחד, זה ברור שיהיו לך פי שניים יותר ארגזים ממני ולא להפך" הוא אמר ממשיך ללכת הלוך חזור מהמכונית ולכניסה. מצאתי את עצמי מצחקקת מעט. הוא צודק...
הוא פתח את הדלת ונכנסנו לבית שהיה כמעט ריק, רק מלא ברהיטים הבסיסיים. הכנסנו את כל הארגזים ובחנתי מעט את הבית. "אני לא מבין מה לחוץ לאמא שלי בית גדול יותר... אבל, זה מה שמשמח אותה אני מניח.." הוא אמר נשען על הקורה שהייתה בכניסה לסלון- שעדיין לא היה בדיוק מוכן.
לעזאזל הוא היה נראה כל כך טוב, הכרחתי את עצמי לא לבהות.
"אתה באמת בן טוב..." אמרתי בשקט יותר לעצמי כשהוצאתי את המחשבות מהראש, אבל ידעתי שהוא שמע. "מקנאה?" הוא אמר ואני חייכתי לרגע. "את האמת... כן" אמרתי בכינות למרות שידעתי שהוא התכוון לזה בדרך אחרת ממה שחשבתי בראש לעצמי, והוא הסתכל עלי בשקט. "את קשה מדי עם עצמך ולריה" הוא אמר מתיישב ליידי על הספה. "היית יכולה לקום וללכת, אבל נשארת לשמור עליו בכל זאת" הוא דיבר על אבא שלי, הבנתי את זה, אבל עדיין הרגשתי אשמה עם מה שקרה אתמול במוסד.
"לא עשיתי כלום חוץ מלצעוק עליו אתמול, וכל מה שהוא רצה לעשות היה לעזור לעצמו להיות טוב יותר בשבילי" אמרתי מרגישה אשמה והרגשתי את היד שלו על העורף שלי מלטפת אותי קצת. "אמרנו שנסע אליו, ותוכלי להרגיש הקלה" הוא אמר והנהנתי, מניחה שהוא בטח צודק.
"מה זה?" שאלתי רואה משהו מנצנץ מאחת הקופסאות שהייתה על ידי. הוצאתי משם שרשרת כסף, היא הייתה דקה כסופה, והיה חרוט עליה מן ירח. היא נראתה כזאת וינטג׳. "אוהבת?" הוא שאל ואני הנהנתי, עדיין מסתכלת עליה. "היא הייתה של אמא של סבתא שלי, אמא של אמא של אמא שלי.. זה עבר אצלם מאז שבעלה של אמא של סבתא שלי נתן לה במתנה" הוא הסביר ואני הייתי מופתעת שמשהו כזה באמת החזיק מעמד כל כך הרבה שנים.
"זה הגיע מאמא של סבתא שלי לסבתא שלי, מסבתא שלי לאמא שלי, ואמא שלי התכוונה להביא את זה לאחותי... אבל..." הוא אמר הסתכל למטה ואני ליטפתי לו את הזרוע, מנסה לגרום לו לשכוח מכל העניין.. זה היה כל כך עצוב. הלב לי נצבט רק מלראות אותו חושב על זה.
"ומאז זה פשוט נשאר פה... תוהים בכלל מה נעשה עם זה. אמא שלי בונה על שאעביר את זה לבת שתהיה לי, אם בכלל תהיה, אבל זה סתם החלומות שלה להמשיך את המסורת" הוא צחקק ואני חייכתי, מנסה לחשוב על לוקאס בתור אבא. זה היה קצת מוזר וקשה אבל הגיוני בסוף. אני יודעת שהוא עדיין הדמות המחוספסת והקשה הזאת אבל אני יכולה לראות שיש בו יותר מזה.
"בואי" הוא אמר קם מהספה, הלכתי אחריו למכונית, נכנסו פנימה והתחלנו לנסוע לאבא שלי.
הנסיעה לא הייתה ארוכה אבל שתקנו כל הדרך. כשהגענו לחניון החיצוני הוא עצר את המכונית וכיבה את המנוע. ישבנו בשקט לכמה שניות בלי להוציא מילה כי הוא ידע שאני צריכה את זה. הוא פתח את הדלת ויצא החוצה, נאנחתי ויצאתי אחריו גם אני. הוא התקדם אלי והלכנו יחד פנימה, הרגשתי את היד שלו מלופפת סביב המותניים שלי, גורמות לי להרגיש קצת יותר בטוחה. חששתי לחזור לפה שוב.
נכנסנו פנימה, הרגשתי קצת לחוצה.. נגשנו למזכירה בכניסה במקום היפה. לא טרחתי לעצור פה לגמרי כדי לבקש אישור פעם קודמת... לא שמתי לב כל כך איך נראה פה. "באנו ל..ביקור" אמרתי מרגישה את לוקאס מלטף את הגב שלי אחרי שכבר קבעתי פגישה הפעם. "שם?" המזכירה שאלה מסתכלת רק על המחשב שלה. "דייב מורפי?" שאלתי את המזכירה, קצת מוזר לי להגיד את השם המלא שלו, לא יצא לי להשתמש בזה כל כך. "משם" היא אמרה מסמנת לי חדר אחר ממה שהייתי פעם קודמת.
YOU ARE READING
Badboy Theory
Romantikולריה, נערה בת 17, חכמה, חצופה ואפילו דיי ביישנית, שנשארה לבד לגור עם אביה, אחרי שאמה עזבה כשהייתה בת 6. היא מתמודדת עם אביה השתיין והשיכור עד שהם עוברים לעיר חדשה. החיים שלה משתנים לגמרי כשהבחור הלא נכון מתחיל להתעסק איתה. לוקאס, נער שמסתבך עם האנש...
