SHIT, maybe I missed you // 2

פרק 42

״הארי״ טרביס קרא לי, גורם לי להסתובב אליו באמצע הליכתי ״תשמור עליו״ הרגשתי את ליבי רועד והנהנתי, מביט בו לעוד רגע לפני שממשיך לעלות לכיוון חדרו של לואי.

הלכתי במסדרון והתקדמתי לחדרו, מכווץ את גבותיי כאשר שם לב שהדלת פתוחה, לואי לעולם לא הולך לישון עם דלת פתוחה. התקדמתי אל מיטתו והרגשתי את הדאגה מחלחלת בגופי כאשר ראיתי שאין נפש חיה שם, לאן הוא הלך? הוצאתי את הטלפון מכיסי והבטתי במסכו, רואה כי השעה בקרוב תתחלף לשלוש ומרגיש את ליבי דופק חזק אפילו יותר, היכן הוא יכול להיות בשעה כזאת מאוחרת?! פתחתי את אנשי הקשר שלי במהירות וחייגתי אליו, שומע את צלצול הטלפון שלו מגיע באופן מעומעם מחדרי. ניתקתי ומיהרתי ללכת לשם, מרגיש את השלווה חוזרת לגופי כאשר רואה את לואי שוכב בין הסדינים, לעזעזל... הייתי מתחרפן אם לא הייתי מוצא אותו.

חלצתי את נעליי מרגליי ופשטתי מגופי את בגדיי, נשאר רק אם תחתוניי הבוקסר שלי ומסיט את השמיכות הצידה. נשכבתי על צידי והתקדמתי אל לואי, מצמיד את גבו לחזי וקובר את פניי בצווארו. נשמתי עמוק את ריחו לריאותיי ועצמתי את עיניי, נהנה מכמה דקות של שקט צמוד לגבר שלי

״הארי?״ קולו נשמע ומיד לאחר מכן פיהוק, ניתן לשמוע מקולו העמוק יותר שנרדם לפני זמן מה. הנחתי נשיקה על כתפו וחיכחתי את אפי בצווארו, נותן לו להבין שזה אני ושאינו צריך לדאוג ״מתי חזרת?״ הוא שאל, מזיז את ידי מגופו ומסתובב אליי

״לפני כמה דקות״ אמרתי, מניח את ידי על הלחי שלו אך מרגיש את ליבי נצבט כאשר הוא מזיז אותה ממנו ומביט בי במבט מאוכזב

״אני הולך לחדר״ הוא אמר, מעיף ממנו את השמיכות ומתכוון לקום. אחזתי במפרק ידו ומשכתי אותו בחזרה אליי, מצמיד אותו לגופי ומחבק אותו בחוזקה

״אל תלך״ אמרתי ״אני כל כך מצטער לואי, אני פשוט אידיוט. לא הייתי צריך לדבר אלייך ככה ובטח שלא לצעוק עלייך, אני מצטער״ הרגשתי את הגוש שנוצר בגרוני ורציתי לבכות, מרגיש כמו תינוק מזדיין שבוכה מכל דבר. לא רציתי שיילך ממני עכשיו, הכרתי אותו טוב מדי בשביל לדעת שאם יילך לישון לבד עכשיו לא נדבר במשך כמה ימים עד שהכל ייפתר. אני לא מסוגל לא לדבר איתו כמה ימים, אני צריך אותו לידי

״הארי...״ הוא אמר, מנסה להזיז אותי ממנו בזמן שאני מושך אותו קרוב יותר, מסרב להרפות ולא מוכן להיגרר לריב פעם נוספת

״בבקשה לואי...״ לחשתי ״אני מצטער, אני נשבע לך שלא התכוונתי״ הרגשתי דמעה יחידה נופלת מעיני, לא יכול להחזיק את עצמי יותר מלבכות ״בבקשה אל תלך...״ אני אוהב אותו יותר מדי, אני לא יכול לתת לו להיות רחוק ממני בזמן שאני יודע שהוא כועס או מאוכזב

״היי...״ הוא אמר, מרים את מבטי אליו ומנגב את הדמעה מפניי ״אל תבכה״ הוא חייך חצי חיוך, מנסה לעודד אותי בכך