מר פהגדול

1.5K 115 97
                                    

כשהייתי ילד, המשפחה שלי הייתה כמו טיפה של מים בנהר - אף פעם לא נשארת במקום אחד.

כל הזמן עברנו מבית לבית, וכשהגעתי לגיל שש התמקמנו סופית בבוסטון.

אני לא זוכר הרבה מהשנים שבהם היינו עוברים בתים כל הזמן, אבל דבר אחד אני כן זוכר, ולפעמים אני תוהה אם חלמתי את זה.

זה היה כשהייתי בן בערך חמש וחצי, ושכרנו בית לכמה שבועות בעיירה קטנה שליד בוסטון.

גרנו שם באחוזה, אבל לי היה מזל רע. הייתה לי דלקת ריאות חמורה בדיוק כשהיינו אמורים לעזוב, ועיקבתי את העזיבה שלנו בכמה שבועות.

הרופא אמר שאני חייב להישאר במיטה ולקחת אנטיביוטיקה שלוש פעמים ביום. בגלל שהיינו אמורים לעזוב כל המשחקים שלי היו ארוזים ולא יכולתי לעשות כלום.

פשוט נשארתי במיטה ונכנעתי לשיעמום עד שמר פהגדול הגיע.

אני לא זוכר בדיוק מאיפה הוא הגיע, או איך ראיתי אותו, אני פשוט זוכר ששאלתי איך קוראים לו.

"לי? לי קוראים מר פהגדול!" אמר היצור הקטן.

הוא נראה כמו האנשים האלה שיש להם מחלה והם ממש ממש נמוכים, עם גוף קטן. אבל  כל מה שהיה על הפרצוף שלו היה ענק! אוזניים גדולות, עיניים גדולות, אף גדול. אבל הפה שלו היה הכי גדול מכולם; משם הוא קיבל את השם מר פהגדול.

מר פהגדול היה שקט מאוד בהתחלה. הוא הסתכל מסביב לחדר, חיטט בארגזים, שאל אותי שאלות, ובכל פעם שאמא שלי נכנסה הוא התחבא מתחת למיטה שלי.

"למה אתה כל הזמן מתחבא כשאמא שלי באה?" שאלתי אותו פעם.

מר פהגדול הסתכל עלי בעיניים גדולות. "אני פוחד שהיא לא תרצה שניהיה ביחד," הוא הסביר.

אחרי שאמא שלי יצאה מהחדר בבוקר שלמחרת, יצא מר פהגדול ממתחת למיטה.

"תקשיב, אתה חייב לבוא איתי!" הוא אמר לי. "אני רוצה להראות לך משהו,"

הנדתי בראשי. "אמא אמרה שאסור לי לצאת מהמיטה."

"נו בוא כבר!" הוא צעק בחוסר סבלנות.

נכנעתי והלכתי אחריו.

מר פהגדול הוביל אותי לחדר בקצה המסדרון. היא פתח את הדלת והלך לקצה השני של החדר.

הוא סימן לי להתקרב. מר פהגדול פתח את החלון ואמר לי להסתכל למטה.

"מה אתה רואה שם?" הוא שאל אותי.

"כלום. רק דשא."

מר פהגדול צחק. "עכשיו תדמיין שאתה רואה שם טרמפולינה."

דמיינתי בתוך הראש שלי טרמפולינה גדולה ממש מתחת לחלון.

"אוקיי, ועכשיו תקפוץ מהחלון. אם אתה תדמיין מספיק חזק, אתה תקפוץ בחזרה לכאן!"

דמיינתי את עצמי נופל, ואז עף למעלה במהירות ונוחת על החלון. זה היה מפתה, אני מודה.

הלכתי לחלון והסתכלתי למטה. אומנם היינו רק בקומה השניה, אבל הבית היה על גבעה והנפילה הייתה לפחות של חמש קומות.

אולי הייתי בן חמש, אבל היה לי קצת שכל בראש. "אני לא חושב שהדמיון שלי חזק מספיק," אמרתי. "אני הולך חזרה למיטה."

מר פהגדול נראה כועס מאוד, ואז בשניה פניו עטו אכזבה. "חבל מאוד. אתה מפספס, שתדע!" הוא אמר לי.

לא הקשבתי וחזרתי למיטה.

למחרת מר פהגדול יצא ממתחת למיטה עם קופסא בידיים.

"מה יש שם בפנים?" שאלתי אותו.

"אני רוצה ללמד אותך לעשות ג'אגלינג עם זה," הסביר מר פהגדול.

הוא פתח את הקופסא וראיתי שהיו שם חמישה סכינים חדים כתער.

הייתי מזועזע. "אמא ואבא יהרגו אותי!" אמרתי לו. "תחזיר את זה מיד!"

מר פהגדול שוב נראה כועס, ואז בשניה הפך למאוכזב. "חבל מאוד. אתה מפספס, שתדע!" הוא אמר לי.

בלילה מר פהגדול העיר אותי ואמר לי שהוא שם טרמפולינה אמיתית מתחת לחלון, ואני פשוט לא יכול לראות אותי כי חשוך.

אבל לא האמנתי לו וניסיתי לחזור לישון.

"חבל מאוד. אתה מפספס, שתדע!" הוא אמר לי.

כל לילה מר פהגדול היה מעיר אותי ומנסה לשכנע אותי לקפוץ מהחלון, או שהוא היה ממציא עוד משחק מסוכן שלא הייתי מסכים לשחק.

כבר לא היה כיף עם מר פהגדול.

אחרי שבועיים במיטה, אמא אמרה שמותר לי לצאת החוצה ולשחק בחצר, ומלמלה משהו על זה שקצת אוויר צח לא יזיק לי.

שמחתי מאוד, כי הייתי מרותק למיטה במשך שבועות!

יצאתי החוצה וראיתי את מר פהגדול.

מר פהגדול התקרב אלי והצביע על שביל שנכנס והתפתל אל תוך היער שבתחתית הגבעה.

"אתה רואה את השביל הזה?" הוא שאל אותי. "מתישהו אני יקח אותך לשם. אבל עכשיו אתה עוד לא מוכן."

בגלל שהרגשתי הרבה יותר טוב, אמא ואבא החליטו שהגיע הזמן לעזוב. החלטתי לא להגיד למר פהגדול, כי אפילו שהייתי בן חמש, הוא עדיין היה טיפוס חשוד.

כשנכנסתי לאוטו, הסתכלתי על האחוזה וראיתי את מר פהגדול צופה במכונית שלנו מתרחקת ומתרחקת.

**********

לאחר עשרים ושלוש שנים, חזרתי לאחוזה הזאת.

הרסו אותה כמה שנים אחרי שאנחנו עזבנו, וכל מה שנשאר היה כמה מוטות עץ ששכחו לפנות.

נזכרתי בשביל שמר פהגדול דיבר עליו, והתחלתי ללכת עד שאגיע לקצה.

ציפיתי שמר פהגדול יקפוץ מבין השיחים ויבהיל אותי, אבל עמוק בפנים ידעתי שמר פהגדול לא חוזר. הוא היה קשור לאחוזה בצורה כלשהיא.

כשהגעתי לסוף השביל, מצאתי את עצמי בבית קברות עתיק.

ושמתי שכל המצבות היו של ילדים.

_______________

תודה רבה לכל מי שקורא את הספר שלי!! בבקשה תצביעו אם אהבתם את הצ'יזבט★
כל אחד שיכתוב כמה הפחיד אותו הסיפור הזה מ1 עד 10, ותיהיו כנים אף אחד לא ישפוט אתכם אם פחדתם.
apandora



צ'יזבטים Where stories live. Discover now