קלבין רץ ברחוב במהירות לכיוון הכיכר המרכזית של הכפר.הוא היה מודע היטב לכך שעיני העוברים והשבים עוקבות אחריו בריצתו. בדרך כלל היה הולך מנסה להימנע מהליכה ברחובותהראשיים, מהמבטים הספקנים, המזלזלים. אבל היום לא היה לו זמן. היום הואמיהר, שהרי היום הוא היום שלו חיכה מאז שנבחר, היום טקס השילוח. קאי, רוג' ורוב תושבי הכפר ואפילואנשים מהכפרים שסביב הצטופפו כבר בכיכר,הוא יצא בבוקר לאימון אחד אחרון ורק כאשר הסתכל לשמיים הבין שהוא בצרות. מספיק שונאים אותו לא צריך גם שיאחר בנוסףלזה, הוא הגביר את קצב ריצתו, לקח פנייה חדה ימינה ועלה על הרחוב הראשי, חצי דקהוהוא בכיכר, מפלס את דרכו בין כל האנשים אשר מיד כשהבחינו בו נרתעו לאחור ופינו לומקום. מתנשף מעט מהריצה, עלה על הבמה ונעמד ליד קאי ורוג',הטקס התחיל. קלבין הסתכל על הקהל, על כל האנשים שהביטו בו בסלידה וזלזול, מאז הבחירהאנשים התחילו להתרחק ולשנוא אותו, הם לא סלחו לו מאז שסליאס, אחד משלושת המאסטריםבחר בו על פני שאר הילדים בכפר. בקלבין הילד חסר החינוך, האימונים, המורשת או המשפחה. ולכן באופן טבעי פחות מתאים מכל השאר, ובכל זאת סליאס בחר בו. עלאף התנגדותו של קלבין להחלטה וכעסו כלפי סליאס, אימץ אותו סליאס אל ביתו וגידלאותו כאילו היה בנו. סיפק לו אוכל ומים, חינך אותו ואימן אותו. ועתה היהמוכן. מיד כשנבחרו קיבלו את החרבות, "חרבותהאגדה" שלוש חרבות שחורות מהניצב ועד הלהב. החרבות האגדות חסרו שמורה ונשאורונה שאיש עוד אינו יודע משמעותה על הלהב והנדן. אךדי במבט אחד בלהב השחור, המבריק ובאור הכתום הרך שמופץ מהרונה על מנת להבין שלאמדובר בחרב מן השורה. וחרבות אלה באמת התעלו על כל חרב אחרת שנמצאה בקרמון,הישוב הגדול ביותר בכל סברון ואולי בסברון כולה בחוד להבן, בעמידותן וגם ביופיין. "היום זהו יום מיוחד" נישא קולו של נציגהמועצה אשר שימש כמנהל הטקס. "היום הוא היום בואנו משלחים את שלושת לוחמינו הטובים ביותר, את שלושת הילדים שנבחרו על ידיהמאסטרים הגדולים סליאס, טוביאס ומילטון להיות הנשאים של חרבותינו האגדיות אשרהוחזרו לנו זה עתה. הם אומנו, למדו ועבדו ימים ולילות על מנת להגיעלרגע הזה, קבלו את קאי! רוג'! וקלבין!" שאגות הידד נשמעו מן הקהל ושמותיהם שלקאי ורוג' נשמעו ביניהם. "ועתה יעלה ראש הישוב, מורושל קאי והאיש שהחזיר אלינו את חרבות האגדה, טוביאס לשאת דברים לכבוד אירוע השילוחושלושת הילדים שכאן, קבלו את טוביאס!" שאגות חזקות פי כמהנשמעו הפעם לכבודו. שלושת הילדים הסתכלו על הקהל השואג בקול ועל מאות האנשים שהיושם. אך קלבין לא ראה אותם, קלבין ראה בן אדם אחד ויחיד שעל פניו חיוך מרוצהוגאה, אותו חיוך שתמיד העלה בו שמחה כל פעם שהיה עצוב או הרגיש רע, אותו חיוך שהיהמעודד אותו כשנכשל ושליווה אותו לאורך כל השנים האחרונות שהיו ללא ספק הטובותבחייו. סליאס היה אדם שהרבה לחייךולמרות זאת חיוכיו תמיד נראו מיוחדים לקלבין. הפעם הראשונה שהוא חווה את השפעת החיוךהזה במלוא עוצמתו הייתה לפני שנתיים וחצי כחצי שנה לאחר שאימץ אותו סליאסלביתו. באותה עת ההצקות והתעללויות היו בשיאן, עם הזמןדברים אלו הפכו להתעלמות מקלבין וכמה מילות גנאי פה ושם. קלבין,באותו זמן ילד בן ארבע עשרה שכל עולמו התהפך עליו הגיב בעצבים ובבכי אשר כמובןמעולם לא הועילו. קלבין שהעדיף לבצע את אימוניו הפרטיים בשטחיםשמחוץ לגבולות הכפר היכן שהדשא שצמח פרא בכל רחבי סברון הגיע לגובה פניו, מחביא בתוכוהרפתקאות אין ספור. כשראה לפתע ילד גדול ממנו בכמה שנים. הוא זיהה אותו מיד. כמהימים קודם יידו הנער וחבריו אבנים על קלבין וחלקם אף פגעו. הוא התכווןלשנות את כיוון הליכתו כאשר הבחין שהנער מזיע כולו, עיניו מביטות קדימה בפחד וגופוקפוא במקום. קלבין התקדם בזהירות. לפתע פגשו עיניו בזאב שחורגדול שהגיע עד לחזהו. פרוותו השחורה הבהיקה בשמש, עיניו הצהובות נצצו ברעב ומהשנראה כמו חיוך מזלזל היה מרוח על פניו. למרות יחסו של הנער כלפיקלבין שבפעם הראשונה השתתף בקרב על חייו שלף את חרבו ונעמד מול הזאב, כאשר הנערמאחוריו. הזאב שהבין שנתקל במאבקזינק על קלבין בתקווה לסיים את זה מהר ולהנות מהארוחה. אך קלבין לא התכוון סתם לעמודככה, מכיוון שלא היה יכול למוש ממקומו מפחד שהזאב יחזור לתקוף את הנער, הוא הניףאת חרבו ועצר את המכה הקטלנית. עוצמתהשל המכה הורידה את קלבין לברכו, הוא הכה שנית הפעם מצליח לשרוט את ידו השמאלית שלקלבין שהתכווץ בכאב. הזאבשמבחינתו ניצח התכונן להנחית את מכת ההרג שלפתע התרומם קלבין ובעט באפו, מטשטש אתראייתו ומוציא אותו מאיזון. קלבין שילח בעיטה נוספת לצלעותיו,מטיח את הזאב על גבו. כולורועד עקב קלבין בעיניו אחר הזאב שרץ לכל כיוון עד שנעלם מהעין. קלבין נפגע אבל גם הואוגם הנער יצאו עם חייהם. השמועותנפוצו בכפר והגיעו לאוזני לסליאס, קלבין שספג פציעות וחבלות קשות מהקרב עם הזאבשכח אותן כליל כאשר פגש בסליאס אשר חיכה לו בבית וחיוך עצום מרוח על פניו. "שלושת הילדים האלויצאו למרחבי סברון" ברגע שפתח טוביאס את פיו השתתק הקהל. "הםיתחילו קודם כל בנסיעת מרכבה לישוב השכן שלנו קבורנה ומשם כל אחד מהם יתחיל אתמסעו הייחודי שלו במרחבים העצומים של אזורינו הנמתחים מהרי קיילום שבמערב עדלג'דור שמזרח". הזכרתג'דור ישוב בודד ומנוכר הקרוב ביותר לגבול מכל שאר כפרי הליבה של סברון גרמהלהתלחשויות בקרב הקהל בדיוק כמו שטוביאס רצה. סביב ג'דור התרוצצו שמועות רבותשחלקן הגדול אינו נעים במיוחד. "במסע זה הם יתחזקו, ילמדו עוד על אזורינו והחשוב ביותר ימצאו לעצמם עוקביםשילוו איתם למסע האמיתי" לאורך כלנאומו עמד הקהל בדממה מחכים בציפייה למילה הבאה שתצא מפיו. "כמו שידוע לרובכם אנינתקלתי לפני קצת יותר משלוש שנים בכתבים עתיקים אשר בהם כתובה חלק מההיסטוריהשלנו. בזכותם גיליתי עלתפקידן האמיתי של החרבות ועל קיומו של טקס עתיק, הוא טקס הבחירה שהתבצע לפני שלוששנים. ולכן לאחר מסע ההכנה שלהם ברחבי ארצנו יחזרולכאן הנציגים וילחמו על תפקיד הנציג. אותונציג, בראש העוקבים שלו ועוצמתה של קרמון יצא משטחה של סברון ואל הלא נודע ויממשאת החובה העתיקה של הנושאי חרבות, הוא יפיץ את גדולתנו!" סיים טוביאס בשאגה,הקהל פתח בקריאות הידד מחרישות אוזניים, שריקות וצעקות. תם הטקס. קאירוג' וקלבין ירדו מהבמה והקהל החל להתפזר, כולם הלכו להתארגן לקראת השילוח. "נו מתרגש?" שאלסליאס. "יותר כמו לא יכול לחכות לצאת מכאן"נאנח קלבין. "חשבתי שאמרת שזה לא מפריעלך" גיחך סליאס. "כן,אבל באיזשהו שלב זה כבר מתחיל להימאס עליך" אמר קלבין והביט בסליאס במבט רוטן. "שלא תתרגל. אתה עוד תצטרך לחזור לכאן." "אני אפילו לא יודע אם אני מתכוון לחזור לכאן" אמר קלבין ובהה בנעליו. סליאס הרצין "עד כאן! אתה תחזור לכאן. ואתה תחזור לכאן זקוף וגאה גם אם תחזור לכאן לבד או חלש אתה תחזור, ואתה תהיה גאה בעצמך ובמסע שעשית. האם זה ברור?" "איך שאתה רוצה" מלמל קלבין. "בכל מקרה יבחרו בקאי, וגם מה אכפת לי? למה שאני ארצה להיות הנציג של כפר שלא מעריך אותי? אני אצא לעולם ואני אכבוש את הממלכות שבחוץ ואראה להם את כוחנו לא בשם הכפר אלא בשמך" קולו של קלבין התרומם כמעט לצעקה, פניו היו סמוקות והוא התנשם בכבדות. "תעשה מה שתעשה אך ורק בשמך, לא בשמי, לא בשם קרמון ולא בשם אף אחד אחר, מעשיך הם בשמיך בלבד ובאחריותך בלבד" אמר סליאס. והוסיף לפני שקלבין הספיק להגיב " קדימה לך תתארגן שלא תאחר ליציאה, אני אפגוש אותך שם. שנינו יודעים שהם יצאו בלעדיך", קלבין צעד לביתו של סליאס. גילו של סליאס שנראה בערך בשנות השישים לחייו היה קשה לפיענוח ועיתים היה ניתן לשכוח בנקל שהוא זקן בכלל, שיער ראשו היה אפור, השיבה נזרקה בזקנו המעוצב וקמטים כבר החלו להשתלט על פניו. אך שריריו עדיין נראו דרוכים ומוכנים לפעולה מתחת לעורו ועיניו וחיוכו היו כשל ילד קטן. קלבין אולי לא הצליח לפענח את גילו של מורו על פי מראהו אך החליט מזמן שהוא זקן ללא ספק. וזו הסיבה שהוא תמיד מדבר בדרכו חידתית והמעצבנת שלו, בכוונה כדי שלא תבין אבל בעתיד, במבט לאחור, לא משנה מה יקרה זה ישמע לך נכון וחכם. קלבין נאנח. אין מה לעשות. זו היא דרכם של אנשים זקנים. וחוץ מזה במקרה, סליאס באמת חכם. קלבין הסתכל על הרחובות המאובקים בהם עבר, על הבתים הפשוטים אך יפים והאדניות שהיו על החלונות והמרפסות בכל בית, אולי הוא בסוף עוד יתגעגע למקום הזה. הפעם איש מהאנשים ברחוב לא העניק לו תשומת לב מיוחדת או מבט שני, כולם היו עסוקים מדי בלהתכונן לשילוח. שלושתם אולי יוצאים למסע מסוכן, אך בכפר יתחילו מסיבות רבות שימשכו כמה ימים, כדי לחגוג את העידן החדש כמו שקרא לזה טוביאס. ואולי באמת זו היא תחילתו של עדין חדש. מי יודע להיכן תגיע השלישייה שיוצאת עכשיו, אולי זו תחילתה של האימפריה שטוביאס תמיד חלם עליה ואם הוא רוצה משהו, ברור שכל קרמון רוצה אותו ולכן חגגו. הסיבה היחידה שטוביאס עוד לא ניסה להשתלט עדיין על כפרי הליבה האחרים הייתה שהאמין שכוחם ומעמדם כמעט שווה לשלו, יתר על כן הוא האמין שמחוץ לסברון נמצאות ממלכות חלשות שבהם אנשים שכוחם אינו קרוב לשלו. למה לו להטריח את עצמו במלחמה עם אנשים בעלי כוח ראוי ולהרוס את השלום בין הכפרים? הרהוריו נפסקו שהגיע לדלת החומה הפשוטה שסימלה את הכניסה לביתו של סליאס. ביתו של סליאס היה עשוי מאותם אבנים אפורות ולא מלוטשות שבנו את שאר הבתים בכפר ובעל ארובה בראשו, באופן כללי היה דומה בכל אופן מבחוץ לשאר הבתים חוץ מגודלו שהיה גדול משאר הבתים, אך מבפנים היה שונה לחלוטין. חוסר הסדר שלט בבית ביד רמה, גם סליאס וגם קלבין תרמו רבות לבלגן זה ולכן איסוף הבגדים, האוכל ,המים, גלימה וכמה עשבים ותרופות לקחו הרבה יותר זמן ממה שהיו צריכים לקחת, ואולי הוא פשוט התעכב בכוונה כדי שלא יאלץ לעזוב את המקום האהוב עליו בעולם והיחיד שבו הרגיש מוגן לחלוטין. הוא הלך לשטוף את פניו, לילד במראה היה שיער חום פשוט בתספורת קצרה, עיניים חומות חסרות כל ייחוד ופרצוף שלא היה ניתן לקרוא לו מכוער אך גם לא היה משהו מרשים. קלבין הסתכל על עצמו ותהה, בפעם האלף, למה אני? הוא חשב וחשב ופשוט לא הצליח להבין למה הוא, למה סליאס בחר אותו מתוך כולם. עכשיו הוא בין הלוחמים הטובים ביותר בכפר. ברור. אבל זה רק בזכות האימונים שהוענקו לו על ידי סליאס, הוא קלט מהר והשתפר בקצב מסחרר אך סליאס לא היה יכול לדעת את זה מראש. ואפילו אם כן, זו לא סיבה מספקת. מה כן? מעולם לא הצליח להבין מה הסיבה. הוא לבש את בגדי המסע שלו, חולצה ארוכה בצבע ירוק כהה ומכנסיים חומים ארוכים נוחים וגמישים על מנת לאפשר לו מרחב תנועה מירבי, סליאס הזמין את הבגדים האלה במיוחד בשבילו, במיוחד בשביל המסע הזה. הוא יצא מחדר האמבטיה עבר דרך הסלון ונכנס לחדרו לקחת את תיקו, בדק שלא שכח שום דבר והתחיל להתקדם לכיוון היציאה מהחדר כאשר עיניו נחו על הפגיון שנח על המדף ליד מיטתו. זה היה פגיון פשוט למראה בעל ידית עץ דקה שעליו מלופפת רצועת עור חומה ומצוידת בלהב מבריק וחד כתער, הפגיון היה פשוט אך באיכות הטובה ביותר שניתן למצוא. הוא קיבל אותו מאחת הנוודות הנדירות שעברו אי פעם בקרמון, אותה מטיילת נשארה תקופה של שבועיים בישוב וכנראה שקלבין מצא חן בעיניה שכן היא בילתה אתו כמעט כל השבועיים הללו, לימדה אותו איך לדאוג לכלי נשקו, איך לזרוק סכינים ופגיונות בעוצמה ובדיוק וכיצד להחביא אותם על הגוף. שמה היה אריס, היא הייתה שחומת עור ושיערה החום תמיד היה אסוף בזנב סוס מאחור, על ראשה תמיד לבשה כובע רחב שוליי שהסתיר את עיניה, היא לבשה מכנסיים גסות שחורות וחולצה סגולה ארוכה מעליה גלימה אפורה רכה, היא הייתה גדולה מקלבין רק בשנים ספורות. פעם אחת שאל אותה למה היא לא לובשת שמלות כמו רוב הבנות היא ענתה לו "כי אחרת איך הייתי יכולה לעשות את זה " ונתנה לו בעיטה שלא נועדה לפגוע בו ועדיין הבהירה את המסר היטב. בתגובה אתגר אותה קלבין לדו קרב לו נענתה בחיוך וכך היה, כל יום עד שעזבה. בכל פעם ניצחה אותו. אבל זה היה לפני שנה, עכשיו הוא היה בטוח שהוא יכול לנצח אותה. הוא חשב לרגע, הרים את הפגיון והכניס אותו לכיס המיועד בשרוול החולצה. כיס סודי, המחובר לחוט שקשור לו סביב האגודל ומאפשר שליפה מהירה עם ריפוד שיספק הגנה מסוימת במקרה ויחפשו עליו נשק. גם את איך לתפור כיס זה לתוך בגדים הוא למד מאריס. זהו אני מוכן אמר לעצמו. בלי להתעכב על ארון הבגדים החצי ריק, על המיטה בעלת סדינים מפוזרים, על שולחן הכתיבה מלא דפים חצי גמורים או על הרצפה מלאת ספרים פתוחים וחרבות עץ זרוקות, הוא יצא מהחדר. עבר במהירות דרך הסלון ויצא מהבית, ניער את ראשו ודילג מעל לטיפות מים שהופיעו יש מאין על מפתן הדלת. השילוח היה אירוע עצום בגודלו ומרהיב ביופיו ברמה שקלבין לא ראה מעולם בקרמון. כולם לבשו את בגדיהם היפים ביותר בנים ובנות, משפחות זקנים וטף, כולם היו ברחוב הראשי שהוביל למרכבה שנחה מוכנה לשאת את השלושה לקבורנה. כל הרחוב הפך לקרנבל אחד גדול. דוכני אוכל, שעשועים, הימורים ועוד רבים אחרים בהם הסתובבו כל תושבי הכפר. האדניות שעל חלונות הבתים ובצידי הדרך פרחו במלוא הדרם שכן הייתה זו עונת האביב בסברון עכשיו ומעטים המראות שאי פעם יוכלו להשתוות עם מראה השטחים רחבי הידיים של סברון צבועים בכל צבע שידוע לאדם רחוק ככול שהעין יכולה לראות. קרמון הוא כפר אשר מעריץ ומקבל אליו את הטבע ולכן גם רחובות הכפר נראו משובצים באבני חן בכל צבעי הקשת ללא כל צורך בתפאורה מלאכותית. השמש נעמדה במרכז השמיים כאשר השלושה עמדו על השביל המוביל אל המרכבה המרוצף אבני דרך אפורות שביניהם גבעולי דשא עקשנים שהצליחו להזדחל דרך הסדקים הקטנים בסלע. וקפחה בחומה על כל הנוכחים אך איש לא שם ליבו לכך שכן כולם היו מרוכזים מדי בשלושה והשלושה, נרגשים מדי. "ועכשיו הגיעה הפרידה" הכריז הכרוז. השלושה הסתובבו למוריהם שעמדו מאחוריהם קלבין הספיק להביט בסליאס ובעיניו הלחות רק רגע לפני שנעטף כליל על ידי חיבוקו. חיבוק זה היה יותר משמעותי מכל המילים שהיו יכולות להיאמר, יותר מנחם מכל ההבטחות שיכול היה להבטיח והעלים את כל פחדיו בשנייה. הם התחילו ללכת לקול תרועות האנשים אשר זרקו פרחים לרגליהם. צעדיו אשר היו חוששים ומהססים בהתחלה היו עתה בוטחים. הוא הרים את ראשו והיסתכל קדימה, לא משנה מה יקרה לא משנה כמה רע או כמה מפחיד יהיה המסע אני אחזור לפה עם ראש מורם וגאה במעשי. אני לא אבייש אותך! צעק בתוכו. ועם הרגשה זו הוא עבר את חלקיו האחרונים של השביל, חרב האגדה חגורה למותניו, התיק על כתפו והפגיון בשרוולו. אחד אחד הם עלו על המרכבה, ראשון עלה קאי אחריו רוג' ולבסוף קלבין שעלה ללא מבט לאחור. ו כך יצאה המרכבה ביום היפה ביותר בשנה למסעה, כשדגל קרמון המציג את שושנת הכוכב הכחולה לרקע ירח בלילה חסר כוכבים מתנוסס בראשה, לכיוון קבורנה .
आप पढ़ रहे हैं
חרבות האגדה
काल्पनिकקלבין רץ ברחוב במהירות לכיוון הכיכר המרכזית של הכפר. הוא היה מודע היטב לכך שעיני העוברים והשבים עוקבות אחריו בריצתו.
