למפקד היקר שלי

פרק 6 - אוכל קדימה אוכל

-[אלונה]

כשדניאל קרא שמות שיעלו לאוטובוס הייתי צריכה לרדת כי הייתי צריכה 'להתנהג כמו כולם' וכשסיים הוא קרא את השם שלי וסימן לי לשבת במושב הראשון איפה שהוא הולך לשבת, וכך עשיתי, רק שהפעם ישבתי במושב שליד החלון וחיכיתי לו אבל אז מישהי באה אליי, "היי.. את יושבת במושב שלי" אמרה, "אבל המפקד" ניסיתי לומר אבל היא קטע אותי, "את יכולה לקום או שאני צריכה להרים אותך בכוח מהמושב?" אמרה, לא ידעתי מה לעשות אז קמתי ופיניתי לה את המושב שלי ליד המפקד

ראיתי שדניאל.. המפקד עלה על האוטובוס וכשראה את האישה שבקשה ממני את המושב, יושבת איפה שהוא אמר לי לשבת הוא יתעצבן, "לינוי קצרין!" שמעתי אותו צועק וגרם לה לקום וקרא לי "אלונה בואי לפה", קמתי והלכתי אליו ואז שמעתי את לינוי אומרת "אה אז זה הסיפור, היא פשוט הפכה למאהבת החדשה שלך" מה? הייתה לו מאהבת פעם? ומאיפה לינוי הזאת יודעת? ולמה זה מעניין אותי כלכך?, "היא לא מאהבת שלי ולא שום דבר, היא פשוט מופרעת יותר ממך אז אני צריך לסבול אותה עכשיו" שמעתי אותו אומר

אווץ... אני כלכך מציקה וגרוע עד כדי כך? שמעתי את לינוי צוחקת "טוב נו, לפחות הטעם שלך בנשים טוב יותר ממנה.. בהצלחה לך לסבול אותה"
אוקי אווץ רציני, כשהיא פינתה לי את המושב ישבתי והרגשתי לא רצויה בכלל, ושאני לא רוצה להיות פה ובמיוחד.. שאני רוצה לבכות מרוב בושה, אני כלכך בלתי נסבלת? הסתכלתי אל מחוץ לחלון בזמן שאני שקועה במחשבותי, אני חייבת להשתנות

-[דניאל]

אני לא רציתי לומר את זה אבל לא רציתי שיחשבו שיש לי רגשות כלפי אחת מהחיילות שלי - אלונה לביניקוב -
תוך כדי הנסיעה שמתי לב שאלונה שקטה יותר מקודם וניסיתי לדבר איתה
"אלונה? את בסדר? אלונה.. אלונה.." ניסיתי, אך אין מענה,

רציתי להתעצבן אבל אני יודע שהאדם היחידי שאני צריך להתעצבן עליו זה לא אלונה או לינוי, שגרמה לי לומר את הדברים האלה על אלונה, אבל לא, האדם היחידי שאני צריך להתעצבן עליו זה עליי, אני אמרתי את זה, אני גרמתי לה לתחושה הזאת, ורק בשביל שאחרים לא יחשבו שיש לי רגשות אליה, למרות שזה.. לא נכון.. יש לי רגשות אליה ואני יודע את זה

מהרגע שראיתי אותה רצה במדיי כשהיא החזיקה את מכנסי המדים שלי כדי שלא יפלו לה, מהרגע שסידרתי לה את החגורה ואת הכומתה, מהרגע שהבטחתי לה שהקנה לה אוכל במקדונלדס והיא חיבקה אותי, רגע.. מקדונלדס! זאת יכולה להיות הדרך שבה יחזור לה החיוך היפה שלה על פניה, ירדתי ממושבי והלכתי לנהג "תעשה טובה, תסע למקדונלדס" אמרתי לו והוא הנהן כשאני חזרתי למושבי.

כשהגענו למקדונלדס כולם ירדו אבל ראיתי את אלונה נשארת במושבה, "קסניה סמלובסקי... מריה לוברסקי.. ואלונה לביניקוב, אלונה לביניקוב, אלונה! אלונה!" "אוקי אתן משוחררים ללכת לאכול" אמרתי להם ועליתי על האוטובוס וישבתי ליד אלונה, "אלונה מה קרה?" היא לא ענתה לי "בבקשה בואי איתי, אני רוצה לקנות לך אוכל.. אני רוצה שתוכלי קצת" אמרתי והדבר היחיד שהיא עשתה זה להרים את הכתף הקטנה שלה וצחקקתי, "בואי או שאני ירים אותך" אמרתי והיא עדיין לא קמה

"טוב.. לא השארת לי ברירה" לכחתי אותה על ידי כך שזרועי חיבקו את ירכיה ופניה היו על כתפי בזמן שזרועיה היו סביב צווארי, צחקקתי כשהיא חיבקה אותי כך ונאנחתי "איי.. חיילת קטנה שלי.." לחשתי וירדתי איתה מהאוטובוס "קח הפסקה מוטי, תישן בינתיים" אמרתי לנהג והוא חנה ליד המקדונלדס

"טוב חיילת קטנה שלי, מה את רוצה לאכול, מקדונלדס?" היא שתקה, "אם לא תעני אני הכריח אותך לענות ולאכול", "אני לא רוצה לאכול.." היא אמרה, "בלתי אפשרי! לפני שניה רצית את הנגטסים של מקדונלדס.. בואי אני הקנה לך אותם ותוכלי" אמרתי לה בשקט, "אני לא רוצה.." אמרה וחיבקה אותי כשהיא שמה את ראשה על כתפי כשהיא עדיין מחבקת אותי, "בבקשה? בשבילי? אני רוצה לראות אותך מחייכת אליי שוב.." אמרתי בשקט והיא הנהנה

"תודה לך חיילת קטנה" צחקקתי ונכנסתי למקדונלדס איתה על זרועותי, לא אכפת לי כבר שיראו אותנו ועוד יותר לא אכפת לי מלינוי, מצידי שתשרף מעצבים ותיקבר מהבושה שאני לא רוצה אותה, הלכתי למסך והקלדתי את ההזמנה.. טכנולוגיה, חוסך זמן, אני אוהב את זה, הזמנתי לי המבורגר, "אוקיי מה את רוצה לאכול? תכחי מה שבא לך, אליי" אמרתי לה והיא הצביעה על ארוחת ילדים, "את בטוחה? זאת ארוחה קטנה ממש, קטנה כמעט כמוך" צחקתי, אלוהים כמה זה היה חמוד אם אני הנשק אותה עכשיו.. לא חייב נשיקה קשה עכשיו, אפילו בלחי.. כדי לי? ומה אם היא לא תאהב את זה שאני במרחבה הפרטי? טוב נוותר לעכשיו, שלא נגרום לבעיות..,

היא הנהנה, היא בטוחה? טוב נו.. "טוב תבחרי, זה האוכל שלך.." חייכתי וראיתי שהיא הושיטה יד כדי לבחור את המנה שלה אך היא רחוקה, התקרבתי קצת יותר למסך בשבילה, עדיין לא עזבתי אותה, אני לא רוצה לעזוב אותה, כשהקישה על המסך ובחרה את הארוחה שלה הרגשתי את ראשה על חזי וליבי אלם, אני אוהב אותך חיילת קטנה שלי, אוהב אותך כלכך

-אחרי 5 דקות

האוכל שלנו מוכן אני לוקח אותו כשהיא עדיין בזרועי, היא רצתה לרדת אך לא יכולתי לשחרר אותה, היא הסם שלי עכשיו, היא שלי, ואני מכור, לכחתי את האוכל של שנינו והלכתי לשולחן ניפרד מכל שאר החיילים, רק אני ואלונה, הושבתי אותה על ירכי ופתחתי בשבילה את קופסאת הקרטון שבה נמצא האוכל והצעצוע שלה, וכשראתה את הצעצוע ענייה נצצו, היא באמת כמו ילדה קטנה, "א..אתה יכול להרכיב לי את זה?" שאלה בקול קטן וחלש, איך אפשר לומר לא לדבר הזה, הנהנתי ופתחתי את זה, הרכבתי לה את הצעצוע והיא שחקה איתו, "זמן לאוכל אלונה.. לא משחק, אני לא הקח לך את הצעצוע אבל תוכלי קודם" אלוהים מה אני, אבא שלה?,
"כן אבא" אמרה בכוונה, היא מציקה לי ומכנה אותי כ'אבא' שלה רק כדי לעתיק לי, אבל לא אכפת לי, כי שמעתי את צחוקה עוד פעם, הצחוק החמוד שלה, שמרעיד את ליבי ויכול לשבור אותו בכל שניה,

כשהיא אכלה  השיער שלה הציק לה וראיתי את זה, "את ממש ילדה קטנה, את אפילו לא יכולה לאסוף שיער כמו שצריך.." צחקקתי והורדתי את הגומיה שלה משיערה הארוך ואספתי אותו כשסידרתי אותו לקוקו גבוה שהחמיא לה ולא יכולתי להתאפק, נישקתי את ראשה, וראיתי את הלחיים שלה מסמיקות
"חיילה קטנה שלי.." לחשתי והיא ניסתה להסתיר את הסומק הטיבעי שיש לה על לחייה כשאכלה יותר מהר, וכמובן השתעלה, "היי, היי לאט.. סליחה, אני לא יעשה את זה שוב רק אל תחנקי" אמרתי מהר והיא הנידה את ראשה וכשבלעה בהצלחה את האוכל שהיה בפיה אמרה "לא.. תעשה את זה שוב.. אני אהבתי את הנשיקה.. פשוט.. לא הבנתי מאיפה זה בא עכשיו.. לא ציפיתי.."