בום בום בום!
עצמתי עיניים
הרגשתי את הקצב מהדהד בתוכי
לקחתי נשימה עמוקה
קיווצתי את אצבעותי לאגרופים
וקלעתי את הדשא בתוכם
נשפתי החוצה
הגיעו המילים
קראתי אותן בתוך ראשי
עוברות אחת אחת כמו רכבת
היי ילדה!
עיניי נפתחו בבהלה
אצבעותי השתחררו מהאגרופים
והדשא יצא לחופשי
סובבתי את ראשי
הוא התחיל להניע את שפתיו
לא הבנתי, יותר נכון לא רציתי להבין.
אבל בכל זאת הוצאתי את האוזניות
היי ילדה!
את והגותיות שלך מדכאים לי את הנוף!
כדי לך לזוז לפני שאני מביא קשת בענן ומבריח אותך מפה!
החזרתי את האוזניות
המוזיקה התחילה להתנגן מחדש
חזרתי לעצמי
התחלתי להצטער על שהורדתי את האוזניות.
בזמן שארזתי את חפצי הבחנתי בהבעות פניהם
צוחקות ומחייכות בלעג
אילולא הורדתי את האוזניות, שום דבר לא היה קורה
או יותר נכון היה קורה, אך ללא ידעתי
המשכתי להתהלך ברחוב
רק אני והמוזיקה
לפתע הבחנתי בטיפת מים על מסך הנגן. יורד גשם.
הגברתי את קצב ההליכה שלי בזמן שאני חושבת לאן ללכת כדי לתפוס מחסה.
הדבר הראשון שחשבתי עליו היה לחזור לפארק, אבל חששתי שהם עדיין שם וגם אין שם קורת גג שתגן עלי מפני טיפות המים. השני, היה תחנת האוטובוס הקרובה, אף על פי שאני לא ארטב שם, הטמפטורת מתחילות לצנוח. כנראה שהברירה היחידה שנשארה לי היא "הבית", ואם אגיע בקרוב יהיו לי כמה דקות של שקט לפני שהורי יחזרו מהעבודה בערב.
בעוד בגדי סופגים את טיפות המים וידי מגנה על הנגן, הגשם התגבר, התחלתי לרוץ.
השיר התחלף לאופרה איטלקית, זה נגד את קצב ההליכה שלי, הורדתי את ראשי כדי להעביר שיר...
הכל קרה כל כך מהר, הנגן נפלט מידי אל תוך שלולית המים. ניתקלתי במישהו, הוא המשיך קדימה במהירות כאילו לא קרה כלום לכן לא הספקתי לראותו.
המוזיקה נפסקה, הושטתי את ידי אל תוך השלולית, אנשים המשיכו להתהלך במהירות ברחוב ללא התחשבות למה שקורה סביבם. דפקתי על המסך, הוא היה שחור, ניסיתי לכבות ולהדליק אותו אך לא הייתה חשיבות רבה למעשי. עמדתי באמצע הרחוב, כולי ספוגה במים ולרגע שכחתי מהכול, שמעתי סביבי את העננים יורים טיפות מים לכל עבר, את צפירות המכוניות בכביש.
לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי קדימה. הבחנתי בשלט לכניסה לרחוב בו "הבית" ממוקם, ושוב, אני רצה. נכנסתי בפראיות דרך דלת הכניסה והופתעתי לראות את הורי בסלון, כל אחד בכורסה שלו, עם הארוחה שלו, מול הטלוויזיה. כרגיל. הבטתי בשעון, שבע.
הם הנידו את ראשם לכיווני והסיטו את מבטם חזרה לקופסת התמונות המדברות. נכנסתי לחדר ונעלתי את הדלת, בלי שום סיבה מוצדקת הרי אף אחד לא באמת יקום – ויבדוק – מה – שלמי.
לאחר כמה דקות של בהייה בנגן המת או התבוננות בגשם הסוער, התחלתי לשמוע צעקות מכיוון הסלון. בטח בגלל משחק כדורגל שהתחיל בדיוק על תכנית ריאלטי. כרגיל. במצב סטנדרטי כבר הייתי עם האוזניות מאזינה למוזיקה רועשת כדי להעלם מהמציאות אבל ברגע זה לא ידעתי מה לעשות, פתאום הרגשתי את כל הכאב של המכה. שמעתי את כל הדברים שלא רציתי לשמוע, הרגשתי שפתחו לי את העיינים לאחר כל כך הרבה זמן שהיו סגורות. זה כמו להיוולד מחדש למציאות שונה, המציאות שתמיד ניסיתי להתחמק ממנה.
