כותבת

נעליים אדומות

זאת הייתה נעל אדומה בתוך ערימה מלאה בנעליים.
ליד הנעל האדומה היה נעל שחורה וקטנה, פצפונה.
היה שם נעליים גדולות וקטנות, צבעוניות, לבנות שחורות,
היו שם נעליים שלא היה כשאפשר להתבלבל שמדובר בנעליים שעברו במחנה העבודה.
ובכל נעל פעם היה בן אדם.
בכל בגד לבן עם פסים כחולים שהפך מרוב לכלוך לאפור עם פסים כחולים וכהים, מאוד כהים.
כולם כל כך דומים,
לכולם היה אותו סוף מסריח לחיים,
אני מתכונת, אם בכלל היה אפשר למה שהם חוו חיים.
צמודים אחד לשני,
מנסים להתחמם.
מסומנים במשולשים צמודים וצהובים,
כולם ממוספרים מבמספרים,
הולכים כמו חיות כצון לטבח.
שיער ארוך? אסור,
היופי שלך מסריח,
האופי שלך לא מענין.
וכולם מבחינתם היו זהים,
ומי שפחות טוב,
למשרפות,
לתאי הגזים,
למיתה,
מוות.
שישה מליון,
שמצאו את עצמם רק אחרי המוות.

-
בחודשיים האחרונים הייתי פעמיים בסמינרים מחליפי פולין.
ועד כמה שזה קשה- אני כל כך ממליצה לכולם.
עם זאת אל תעשו את הטעות שלי ותצאו לכמה בתאריכים קרובים, שואה בכל זאת קצת מדכאת.