'לפעמים הסקרנות יכולה לשנות את כל החיים מקצה לקצה'
שוב זה קרה כמו בכל השנים הקודמות, הדבר שאף פעם לא הבנתי את משמעותו, הדבר שאף אחד לא העז לתת לי עליו תשובה....
בעיירה הקטנה שלנו ששוכנת ביערות שבצפון אירופה, היא לא עיירה רגילה. בכל סוף חודש כשהירח מלא, לא תוכלו למצוא אף בן אדם מחוץ לביתו. במרכז העיירה שלנו עומד כבר עשרות שנים שעון מתכת ענק. האנשים בעיירה קוראים לו "השליח". אבל השעון הזה בנוי בצורה שונה מכל השעונים. לשעון יש רק מחוג אחד עבה וגדול, והשעון לא סופר לפי דקות או שעות אלא לפי חודשים וימים.
כל תחילת שנה המחוג מתחיל לזוז מהספרה 12 לספרה 1. כל ספרה מסמנת חודש אחר, ספרה ראשונה ינואר, ספרה שנייה פברואר, עד לספרה השתיים עשר שמסמלת את חודש דצמבר. בין ספרה לספרה יש או 30 או 31 קווים שהם מסמנים את הימים. המחוג זז לפי הימים, כל יום שעובר הקטע של אותו יום נצבע בכחול תכלת, צלול וזוהר כמו הירח.
אך משהו מוזר קורה לקראת חודש אוקטובר. מהיום הראשון של חודש אוקטובר ועד סופו, כל יום שעובר נצבע בצבע אדום כדם. אבל כאשר מגיע חצות והתאריך מתחלף ל- 24 באוקטובר. אותו חלק בעיגול ששייך לאותו היום, נצבע בקו מתאר בצבע זהב חזק שמפיץ מעט אור. ובתוך אותו חלק של היום בשעון נחרתות באותיות זהב "יום הדין". באותו לילה מדליקות מספר משפחות נרות על עדן חלון הבית. אימי היא אחת מאותם האנשים.
בכל שנה בתאריך 24 באוקטובר בלילה הייתי רואה אותה מדליקה נר על אדן החלון. הייתי יכולה לראות את הדמעות שזולגות מעיניה, על כל מורד פניה, מגיעות לצווארה ונספגות בחולצתה. תמיד רציתי לדעת מה קרה ולזכר מי או מה היא מדליקה את הנר. אבל אף פעם היא לא הייתה עונה לי, היא הייתה מסתכלת עלי והייתי יכולה לראות את להבת הנר משתקפת בעיניה.
נולדתי יום לפני יום הדין. אומרים שמי שנולד בחודש אוקטובר הוא מקולל, ודמו אדום יותר משאר האנשים. יש שמועות שהחיים שלנו מכורים כבר למוות, ואומרים שהמוות מחפש אותנו וכשהוא ימצא אותנו אין לנו שום דרך לברוח.
אף פעם לא האמנתי לאנשים שאמרו את זה. הורי תמיד היו אומרים לי שאין לי מה לדאוג ושהכול סתם שמועות. אבל תמיד כשאמי אמרה לי זאת הייתי שומעת שקר גס בקולה. תמיד המשפט היה מתנגן לי בראש "הכול זה שמועות, אין לך מה לדאוג". לפעמים הייתי מאמינה לה אבל לא עד לאותו יום שהסקרנות גברה....
