אזעקות באושוויץ

הקיץ בישראל נורא, במיוחד לכל מי שלא רגיל לחום, והאמריקאים שישבו איתנו באוטובוס האדימו, אולי מהחום או משום שהם נשרפו תחת השמש הקופחת, בטיול קודם ביער. ישבתי ליד אחד מהם – כל אחד מאיתנו מנסה להקשיב לדברי השני ולהמשיך לנהל שיחה נורמאלית בזמן שאוזניות הטלפון תקועות בראשנו והמוזיקה פועלת.

עברו יומיים מאז הגענו לירושלים, לאחר העיקוב. ההורים של האמריקאים לא היו בעד להמשיך את הטיול, במיוחד עם הגעתנו לאזור המרכז, אך בינתיים העולם המשיך להסתובב - וכך גם האוטובוס שלנו, בפנייה החדה בכביש הצר שהוביל אותנו במעלי ההר.

הסיטואציה הייתה אבסורדית – עבר חודש מאז התחיל מבצע צוק אייתן, כל המדינה הייתה על הרגליים מהאזעקות. ואילו החיילים-ילדים המתים שבעזה, שאמורים לתפקד כצבא, לא יעמדו על רגליהם לעולם. ואנחנו, נוסעים. היינו מנותקים לחלוטין מהעולם, כאילו כבר לא היינו בשטח ישראל. עברית, למרות שהיו לידי ישראלים, לא דיברתי כבר כמה ימים על מנת שלא לפגוע באמריקאים. בשבוע האחרון כרתנו איתם עצים בשמורת יער, נהינו מספורט ימי, קנינו שטויות בשוק בצפון, הייתה מסיבת יאכטה מדהימה והעור שלי התחיל להשחים וקצת להתקלף מפרק הזמן בחוף שבחיפה בתחילת השבוע. אך כרגע את ראשי העסיקה דאגה אחרת – הטיול הבא שלי, בעוד שבועיים לים המלח ואילת מהעבודה של אמא, בוטל. "הם לא לוקחים סיכונים".

התאכזבתי, כמובן. חיכיתי מאז שנה שעברה לפגוש שוב את כולם. בשל העובדה שכל אחד מאיתנו גר בחלק אחר של הארץ היה קשה להיפגש במהלך השנה אז לכל אורכה חיכינו בקוצר רוח לטיול שחזר על עצמו כל סוף אוגוסט. זה נכון, הייתה אמורה להיות היום בשמונה בבוקר הפסקת אש אך על פי הדיווחים הפלסטינאים הפרו אותה, שוב. מצחיק, כמה שהם היו זקוקים להפסקה, הרבה יותר מאיתנו, ובכל זאת החמאס לא עצר לרגע, לא נכנע. 

ואז הגענו ליעד – מוזיאון שאמור לשנות את האווירה הנונשלנטית שלנו עד כה. יד ושם.

התחלנו עם איש עדות, חלק במוזיאון לו ציפיתי. עד אותו היום פגשתי איש עדות אחד בלבד. האמריקאים, לעומתי, אמרו שפגשו פנים מול פנים כבר ארבעה, וצפו בכמה סרטים המגוללים סיפורים אישיים של אנשי עדות. הם יכול להיות שאני חיה בישראל ויודעת כל כך מעט על השואה?

באותו הרגע, לעומת עכשיו, המחשבה לא כל כך הטרידה אותי. תמיד הייתה לי סלידה מהשואה. כחלק מאי אמונה, יותר כמו הכחשה פנימית, שבני אדם מסוגלים להיות כל כך אכזריים, ואז אפילו לא ידעתי עד כמה. כמובן, השואה לא ניתנת לערעור. זו עובדה. ובכל זאת יותר קל להעמיד פנים במשך כל השנה מלבד יום השואה כאילו זה לא קרה, כאילו זה לא יכול לקרות. רק כך אפשר להישאר בשפיות.

כבר באמצע המסדרון הגדול והאפור שמכיל את האתר המרכזי של יד ושם לא יכולנו לעמוד על הרגליים. כל הקבוצה ישבה על כיסאות עגולים שחורים, מקשיבים ומכבדים את המקום אך בלב מתים שזה ייגמר כבר.