כשהייתי ילד גרנו בבוסאן, לא היה לנו הרבה אבל שמחנו עם מה שהיה לנו. היתה לי אמא ואח קטן וגם אבא חיינו בשלום ובשלווה.
כשהייתי בערך כבן 10 אבא שלי מצא עבודה חדשה בסאול, הוא היה צריך לעזוב בשל כך את הבית לעיתים קרובות, אמא שלי לא ממש אהבה את זה אבל היא נתנה לו אפשרות לעשות זאת למרות שהעדיפה שנישאר משפחה מאוחדת ונסתפק במה שיש.
אבא החליט לעזוב יום אחד ואני בחרתי ללכת איתו, עד היום אני לא מבין למה.
פלאשבק
"אל תלך!" אימי התחננה אליי, אבל משהו בתוכי אמר אחרת. "אתה לא מכיר את אבא שלך מספיק טוב כדי ללכת איתו!" היא צעקה אחריי, אבל אני בשלי. "היונג תשאר איתנו." ליטפתי את ראשו של הקטן "מצטער, אני הולך.." פסעתי אחרי אבי בביטחון.
"אפאצ'י, אני בוחר להיות איתך!" חייכתי אליו, הוא החזיר לי חיוך אבל משהו בו לא היה ניראה לי אמין. "תכנס למכונית בן, יש לי הרבה מה לעשות היום." נכנסתי למכונית בלחץ כשאני מנסה להתעלם מהמבטים של אימי ואחי הקטן, הרגשתי את הקרירות באוויר.
"אני רעב." אמרתי במשך הנסיעה הארוכה מספר פעמים, אך האבא שלי כאילו לא שמע אותי. "אפאצ'י!!!" מצאתי את עצמי צועק והוא סופסוף שלח לי מבט. "כן בייבי." הוא צעק בחוסר סבלנות והמשיך בנסיעה. בייבי? ממתי הוא משתמש במילה הזו?
"אני רעב! ממש רעב!" צעקתי בבכי גורם לו לגכח. "תהיה בשקט! אני אמצא לך משהו!" נחרדתי, לא האמנתי שהוא מסוגל לצעוק ככה.
באותו רגע הבנתי שזה לא האבא שהכרתי.
*
כבר שבועיים שאני לבד בבית ריק רק הקירות מנחמים אותי, אבל מהרגע שהגעתי הנה הבנתי שאין לי דרך חזור.
הבית היה גדול ומואר יותר מהישן. אבל לא היה בו רגש וחום אני בוכה לכרית כי היא היחידה שסופגת, מנסה להחזיק מעמד עד שאבא שולח לי אוכל, עד שהוא מגיע מידי פעם לבקר אני לבד.
יש לי הכל אבל אין לי כלום, אבא דאג שלא יחסר לי דבר אבל בעצם שכח לתת לי את הדבר הכי חשוב, חום, אהבה, דברים שהיו לי ולא יהיו לי לעולם כניראה..
לפעמים אבא לוקח אותי לעבודה שלו וזה בתור טיול, אבל רוב הזמן אני בבית לבדי.
ככל שאני גדל הוא רק שוכח ממני!
עד שיום אחד הוא נעלם לגמרי, האבא שהיה לי רק שולח לי כסף ודברים, לא מדבר איתי הרבה, אני לא מכיר אותו, בדיוק כמו שאמא אמרה, אני אפילו לא יודע במה הוא עובד.
כל מה שאני יודע זה רק כסף.
***
התעוררתי, מצפה למצוא את עצמי בחדר הקטן והחשוך שלי,
אך מצאתי את עצמי בחדר גדול ומואר, הבדידות כבר לא הייתה שם, במקומה היו שם הרבה אנשים, חלקם אני מכיר וחלקם לא.
חייכתי לעצמי מבלי שישימו לב, הבנתי שיותר לא אהיה לבד, אני מוקף באנשים, חום ואהבה, אבל אני לא יכול להחזיר להם את אותם הדברים..
יש לי חברים, ממש הרבה, אני מאושר כרגע, אני מקווה שהרגעים האלו לא ילכו לשום מקום, אני יכול להיות בטוח שהם לא יעזבו אותי, הבנתי שאני לא בודד יותר.
פתחתי את העיניים, מביט בנעשה סביבי..
יונגי מביט כל עבר כאילו מחפש איפה לשים את עצמו, הוסוק עם מבטים מודאגים נאמג'ון נושך את צפרוניו בלחץ וטאהיונג.. הוא רק בכה.
"מה איתכם?! אני.." ניסיתי לקום אך כאב חד בצלעות עצר אותי, אני פצוע?
"מה יש לי?" מיששתי את גופי בלחץ בודק אם קוביות הבטן שלי עוד שלמות.
"אני בסדר!" חייכתי לחבריי המופתעים.
"הרופאים אמרו שלא תצא מזה!" ג'ימין החל לגעת בי בבהלה, כאילו בודק שזה אכן אני.
"אז אלוהים רצה אחרת," ניסיתי לחייך, אבל שוב הכאב עצר אותי. "אני פה!" ניסתי להדגיש את נוכחותי.
"אתה בטוח בסדר? אתה מכיר אותי? אתה.." נאמג'ון החל להציף אותי בשאלות מוזרות. הבטתי בכולם מנסה למצוא מישהו נורמלי בין כל המטומטמים..
מבטי נפגש בזה של טאהיונג שהיה המום מכל הנעשה, הוא כניראה ראה את התאונה הכי טוב מכולם, אחרי הכל הוא זה שהיה אמור לעבור אותה..
"אתה באמת בסדר?" הוא ניגש אליי לבסוף כשדאגה מציפה את עיניו הכהות.
"יאפ!" ניסיתי להשמע אמין אך הכאב הסגיר אותי. "איפה כואב לך?" עיניו הדואגות בחנו את גופי הפצוע, הרגשתי חלש תחת המבט הזה, שנאתי את זה..
"בכל מקום!" הודיתי לבסוף בילדותיות ונשכבתי בחזרה, מנסה לעצום את עיניי ולמצוא את עצמי במציאות אחרת, מציאות בה אהיה מאושר יותר, מקום בו אוכל להביע את עצמי בלי לפחד, להגיד לכולם מה אני מרגיש בפנים ולא לשחק את עצמי גיבור יותר.
"טוב אנחנו הולכים!" הם סוף סוף הבינו את המסר והתחילו לפסוע לכיוון היציאה.
"אני אשאר פה!" שמעתי את קולו העמוק בקצה החדר, טאהיונג רוצה להישאר איתי? "אני אבוא להחליף אותך בקרוב, אל תדאג!" הוסוק יצא עם כולם והשאיר שם את טאהיונג.
הוא התקרב שוב אל המיטה, התיישב שם, העמדתי פני ישן, למרות שממש רציתי להביט בו ואולי גם לדבר איתו..
"ג'אנגקוק? אתה.. באמת ישן?" שמעתי את קולו שהיה כמו מנגינה נעימה לאוזניי, צליל קולו העמוק כאילו נגע בי ואז נעלם, רציתי יותר מזה, לא הספיק לי רק לשמוע אותו.
"אתה באמת ישן, אה?" חיוך קטן היה על פניו, עצמתי את עיניי שוב, אבל אז קרה הגרוע מכל..
נירדמתי!
***
היי חברים!
אני ממש מצטערת שלא העליתי פרק מלא זמן, אני באמת ניסיתי למצוא זמן לכתוב וגם הווטפאד שלי נדפק ככה שלא יכולתי להעלות בכלל..