(בתמונה הבגדים של אלינור.)
"אוקיי מר קרלטון, היה נעים מאוד להכיר אותך, ממש עוד מעט ניסע לאתר הצילומים לעוד כמה שוטים. בינתיים..." ג'סי ליוותה את מר קרלטון ה'תורם האנונימי' שהחליט לחשוף את עצמו, אל תוך המסעדה בעודה ממשיכה לפלרטט ולפתות אותו.
ידה הייתה מונחת על כתפו ברכות והוא הסתכל עליה במבט מוקסם ומהופנט.
גיכחתי כשצפיתי בג'סי המראיינת הקבועה שאיתה עבדתי, מובילה עוד מרואיין להכרת תודה בצורת זיון משוגע בחדר הארונות או כל חדר פנוי שיכלה למצוא.
סגרתי את מכסה העדשה והכנסתי אותה אל תוך תיקה השחור.
סידרתי את הרצועה על כתפי ופסעתי אל תוך המסעדה.
"תשלחי את החשבון של שולחן המרפסת לעיתון 'המערכת' בבקשה." אמרתי למארחת נמוכת הקומה שעמדה ליד דלת המסעדה והנחתי את כרטיס הביקור של העיתון על הדלפק הגבוהה.
נכנסתי אל המכונית הקטנה והאדומה שלי והנחתי את המצלמה על כיסא הנוסע.
'ברטה' לא הייתה מכונית ספורט נוצצת, אך קניתי אותה לגמרי בעצמי ודאגתי להבריק אותה בווקס מיוחד כל שבוע, כך שאהבנו אחת את השנייה.
השיר 'grown woman' של ביונסה בקע מתיק המצלמה שלי כשהחלתי בנסיעה לכיוון משרד 'המערכת' לעשות כמה בירורים בירוקרטיים לקראת הצילומים של היום.
הוצאתי את הטלפון מהתא הקטן שבקידמת הבד הקשיח והשחור, ועניתי לשיחה מאימי.
"כן אמא?" עניתי בקול מאופק ושמתי את הטלפון על לוח המכוונים כשאני לוחצת על כפתור הספיקר.
ידעתי שהיא הולכת להזמין אותי לארוחת ערב בבית שוב, ואני אסרב בנימוס שוב, עד שהיא תגיד לי שגם אחיי הגדולים באים ואז אני אכנע לה. שוב.
"אלי, אוכלים היום אצלנו, כולם מאוד מקווים לראות אותך." קולה הסדוק נשמע.
אימי לא הייתה זקנה כל כך ואפילו הייתה יפיפיה לגילה. אך שלושים שנה של צעקות על ארבעה ילדים לא עשו חסד עם קולה. וגם הסיגריות לא ממש תרמו לכך.
"אני עסוקה אמא, כרגע סיימתי ראיון ואני נוסעת עכשיו לצילומים. אני כנראה אשאר במשרד עד 12 בלילה." השמעתי לה את התירוץ הקבוע שלי.
"את תמיד אומרת את זה." היא נאנחה.
"נעמי ודוד באים בערב ונוח פה עם הילדים, את חייבת לראות איך אמילי הקטנה גדלה לה." היא ניסתה לשכנע אותי ואני נמסתי למראה התמונה של הילדה הקטנה ובהירת העיניים שעלתה במוחי.
"אני חייבת לעבוד אמא." נאנחתי גם אני והדלקתי את הרדיו מעבירה תחנות ומנסה למצוא משהו שראוי לשמיעה ולא כל הפופ המטומטם שעכשיו נחשב 'באופנה'.
"מי זאת? אלי? תני לי לדבר איתה." שמעתי את קולו המעומם ליד אימי.
קול צורמני נשמע בזמן שאימי העבירה את הטלפון לאחי הבכור.
"היי מפלצת! מה שמעתי שאת לא רוצה לבוא? עד שאני מגיע לבוסטון!" הוא התלונן בדרמתיות יתר.
"שתוק מכוער, אתה נמצא פה פעמיים בשבוע לפחות." הקנטתי אותו בחיוך.
"ואת נמצאת פה כל החיים! נו בבקשה תבואי, הארייט ואמילי מתגעגעות אלייך." הארייט ואמילי היו שתי בנותיו המהממות שלמזלם קיבלו את הגנים היפים של אחי הגדול ואישתו היפיפיה גם היא, אליסון. שתיהם היו בעלות שיער בלונדיני ועיניים כחולות ומההממות מה שזיכה אותם במקום מכובד בתיק העבודות שלי.
"בסדר ימציק, אני באה." רטנתי.
"מצוין! כולנו מחכים לך." הוא אמר ונתק.
נאנחתי והגברתי את הרדיו בידיעה שלא תהיה לי הפסקת צהריים היום אם אני רוצה להספיק לערוך את התמונות ולהגיע לארוחת הערב.
חניתי את האוטו בחניה השמורה לי מול בניין הקומות של עיתון 'המערכת'.
צעדתי בזריזות אל תוך המעלית, מחליקה את הטלפון אל תוך כיס הג'ינס האחורי שלי.
נכנסתי אל תוך הקומה התשיעית וריח המאפים שבאוויר הזכיר לי שדילגתי על ארוחת הבוקר ושאני מתה מרעב.
התיישבתי בתא שלי מול המחשב והוצאתי את המצלמה שהייתה תלויה על כתפי.
חיברתי אותה למחשב הנייד הלבן של אפל שהמשרד סיפק לי כתודה על שירותיי הנאמנים.
טוב, אחרי שאת עובדת באותו המקום כבר 15 שנה הייתי נעלבת אם הם לא היו מצ'פרים אותי במשהו.
"היי חתיכה, איפה ג'סי?" שאלה אותי קורי מהתא שמולי.
"היי קור, מזדיינת עם ה'תורם האנונימי'." פתחתי את התיקיה של המצלמה והתחלתי לברור תמונות מהראיון.
יש לציין שלמרות גילו המופלג (ניחשתי 56) הוא נראה טוב. אפילו חתיך.
"מה חדש?" היא צחקה.
קיר הגבס הדק שהפריד ביני לבין קורי גרם לנו להתחבר ולהתחבב אחת על השניה מהיום הראשון של עבודתי בעיתון.
קורי הייתה כתבת הספורט ותמיד התלוננה שהיא קיבלה צלמת גרועה לראיונות שלה והתחננה שאני יעבור אליה.
אך ציוותו אותי לג'סי ואני התלוותי אליה לכל ראיון.
"טוב, עפתי אני צריכה לצלם את החבר החדש של ג'סי." ניתקתי את המצלמה והחזרתי אותה לתיק.
קמתי מהכיסא המשרדי בעודי מכניסה את המחשב לתוך תיק העור החום שלי עם עוד כמה ניירות ותכנונים.
הבטן שלי קירקרה ואני תיכננתי לקפוץ לבית הקפה שממול לקנות לי משהו לאכול.
"קחי," קורי הושיטה לי דונאטס שמנוני מעל למחיצה הלבנה.
"מזה?"
"נכון לא אכלת ארוחת בוקר?" היא האשימה אותי והטתה את ראשה.
"איך ידעת?" נאנחתי בחיוך ולקחתי ממנה את הדונאטס נוגסת בבצק ומתענגת על אבקת הסוכר שלמעלה.
"תודה." אמרתי ושמתי פעמיי למעלית.
"רגע! קחי." היא עצרה אותי. הסתובבתי והיא הושיטה לי קופסת קרטון ורודה של מאפים.
"תגאלי אותי מייסוריי. אני מרגישה את עצמי מתנפחת." היא נאנחה
"שתקי אידיוטית, את פצצת על." מיותר להגיד שזה היה נכון. שיערה השחור והארוך גלש על גבה בגלים יפים והעיניים הירוקות שלה שטיפה דמו לשלי אך היו יפות בהרבה, שידרו חום ושעשוע תמיד. היא השקיעה בגופה שעות על גבי שעות של עבודת חיטוב וזה בהחלט עשה את העבודה. נשקתי ללחיה ולקחתי את הקופסה שהדיפה ריח של שמן וסוכר.
"ביי בובי." היא אמרה וחזרה למסך המחשב.
נכנסתי למעלית ולחצתי על כפתור קומת הקרקע.
"תעצרו את המעלית!" שמעתי צעקה.
לחצתי על כפתור פתיחת הדלתות.
דקסטר נכנס למעלית בריצה כשהוא מתנשף.
גילגלתי את עיניי.
"אלינור," עיניו נפקחו.
"הגורל הפגיש בינינו." הוא אמר בחיוך זחוח.
שנאתי את דקסטר. הוא היה חנוך חרמן שחיזר אחריי מהרגע שהצטרף למשרד.
לא פעם ולא פעמיים יצא לי לדחות אותו בגסות.
"היי דקסטר." אמרתי בחיוך מזויף בברור.
"אז... בן דוד שלי עובד עם המפיק של ריהאנה, הוא יכול לסדר לנו כרטיסים." הוא ניסה לפתות אותי ללא הצלחה בפעם המי יודע כמה.
"לא תודה." שלחתי לו מבט ציני.
שלוש שנים של חיזורים והוא לא קולט.
חוץ מזה, אם הוא היה רוצה לפתות אותי, מה שהוא לא היה מצליח גם בעוד מיליון שנה, הוא היה צריך להציע כרטיסים למופע איכותי. לא הזבל המכני שאנשים שומעים כיום. ביונסה הייתה הזמרת היחידה מהז'אנר הזה שהצלחתי אי פעם לאהוב. אני פשוט יותר אישה של הביטלס, ולא ג'סטין ביבר.
קומה 3, 2, 1.
הדלת נפתחה ואני מיהרתי החוצה לפני שהוא יספיק לפלוט עוד משהו.
נכנסתי שוב אל המכונית ולפני שהתחלתי בנסיעה חיברתי את הטלפון שלי לרדיו.
הפעלתי את השיר 'i wanna dancewith somebody' של האחת והיחידה, וויטני יוסטון.
למרות שהיא מתה ממנת יתר, היא הייתה אחת מהזמרות האהובות עליי. גם אם השירים שלה קיטשיים טיפה.
"איי וונה דאנס וויט סומבאדייי, איי וונה פיל דה היט וויט סומבדיייי, איי וננה דאנס וויט סומבדי, וויט סומבדי הו לובס מיייי." שרתי עם קולה של וויטני בקול גדול מנענעת את ראשי מצד לצד.
חניתי מול האולפן ויצאתי מהאוטו עדיין שרה את מילותיו של השיר.
נכנסתי דרך הדלתות הכפולות וראיתי את ג'סי מדברת עם הסטייליסטית.
"הו!" היא צעקה לכיווני.
היא מילמלה משהו לסטייליסטית והתקדמה לכיווני.
"איך הוא היה?" שאלתי אותה והושטתי לה את קופסת המאפים הורודה.
היא חטפה את הקופסה מיד ופתחה אותה בעיניים מתלהבות.
"שון מנדס היה יותר טוב." היא משכה בכתפיה ונגסה בדונאטס מצופה שוקולד.
היא גנחה בעונג.
"או מיי גאד. את פשוט מצילת חיים." היא נשקה לי בשפתיים דביקות.
"אל תודי לי, תודי לקורי." אמרתי וניגשתי לשולחן המתקפל שעליו היה מונח כמה דברים של אנשי התאורה שהקדימו אותי והתחילו לארגן את המקום.
הנחתי את התיק הכבד על השולחן ביחד עם המצלמה.
הוצאתי את המחשב והדלקתי אותו בזמן שהוצאתי את הניירות נזהרת לא לפגוע במצלמה הקטנה שנחה בתוך התיק.
זאת הייתה המצלמה האישית שלי. הגדולה משמשת למטרות עבודה, ואת הקטנה אני לוקחת איתי תמיד, על כל מקרה.
פרשתי את הניירות על השולחן והוצאתי את המצלמה הגדולה מהתיק שלה.
"יאללה אנשים אני רוצה לסיים את זה תוך שעה!" ג'סי צעקה.
בתור אישה קטנה, היא עשתה הרבה רעש.
הדלקתי את הוויפי במצלמה והתחברתי אליה דרך המחשב כך שהתמונות יוקרנו על המסך.
ג'יימס קרלטון יצא מהחד האחורי לבוש בחליפה אפורה.
"טוב ג'יימס, תתיישב פה על הכיסא." ג'סי אמרה והחוותה בידה על כיסא המלכות שעמד מלפני מסך אפור.
לאחר שעה של צילומים מפרכים עם מישהו שלא ממש יודע איך להצטלם, הצלחתי לסחוט כמה תמונות טובות.
יצאתי מהאולפן נכנסת לאוטו ושוב נוסעת למשרד.
"היי מותק," קורי בירכה אותי כשהתיישבתי.
"היי." אמרתי בעייפות.
"מה קרה?" היא שאלה ועקפה את המחיצה נשענת מולי על השולחן שלי.
"יש לי שעה לערוך תמונות של מישהו חתיך אבל לא פוטוגני בכלל, ואז ארוחת ערב משפחתית. אני פשוט סחוטה מעייפות." נאנחתי והנחתי את המחשב על השולחן.
"אוי בובי שלי." היא אמרה בקול תינוקי וחיבקה אותי.
ראשי היה צמוד לבטנה וחיבקתי אותה בחזרה.
"בהצלחה מותק." היא אמרה וחזרה לשולחן שלה.
התחלתי לערוך בפוטושופ את התמונות של קרלטון.
שנאתי לעשות פוטושופ, אבל המשרד מחייב.
אחרי שעה וארבעים וחמש דקות בצלחתי לסיים את העבודה ושלוח לג'סי שתי תמונות מהראיון עצמו ושתי תמונות מהצילומים.
ארזתי את דבריי ויצאתי מהמשרד.
בחוץ החושך כבר ירד והעיר נראתה אף יותר סואנת ממה שהייתה בבוקר.
אהבתי את הרעש של בוסטון. היא תמיד נראתה לי עיר מתאימה לבחורה כמוני.
נכנסתי לאוטו ועכשיו נסעתי לבית של הוריי.
תיארתי לעצמי שאימי תנזוף בי על כך שאיחרתי ואחר כך תחבק אותי ותגיד שהעיקר שהגעתי. היא תמיד עושה את זה.
הרקע התחלף ועכשיו במקום גורדי שחקים וחנויות הופיעו בתים עם חצרות ונדנדות על המדשאות שלהן.
ראיתי ברחוב כמה אנשים שהכרתי מנעוריי אך לא ממש טרחתי לעצור ולהגיד שלום.
חניתי מול הבית הלבן עם גג הרעפים האדום ולקחתי את התיק החום והגדול שלי.
עליתי במדרגות שהכילו הרבה מזכרונות הילדות שלי ופתחתי את הדלת.
"שלום." צעקתי כשנכנסתי.
"אלי הגיעה!" שמעתי קול קטן ומתוק קורא. שניה אחרי זה הארייט בת השש רצה אל בין ידיי.
"היי מתוקה שלי! התגעגתי אלייך." אמרתי והרמתי אותה בין ידיי.
"גם אני!" היא אמרה במתיקות. אני אף פעם לא יכולה לקבל מספיק מהילדה הזאת.
היא ירדה מידיי ורצה אל המטבח.
הנחתי את התיק שלי על השולחן בסלון ונכנסתי גם אני אל המטבח.
"היי לכולם." אמרתי.
משפחתי ישבה סביב שולחן העץ הגדול שמולם מונחים מטעמים מכל טוב.
"אלינור!" אמי בירכה אותי וקמה לחבק אותי.
חיבקתי אותה בחזרה בחוזקה.
"פעם הבאה שאת מאחרת את לא מקבלת אוכל." היא הפנתה אליי אצבע מאשימה.
"אבל העיקר שהגעת." היא חיבקה אותי שוב.
צחקתי כשמחשבותיי הקודמות התגשמו.
"היי אחות!" דוד, האח שמעליי, היה הראשון מבין האחים שקם לחבק אותי.
"היי אח. מה קורה" שאלתי ונשקתי ללחיו.
"הכל בסדר. מסתובב. כמו תמיד." אחי דוד היה גולש ולכן הסתובב בכל העולם בחופים הכי מדהימים. פעם אפילו באתי איתו בטענה שהוא צריך צלמת כי במקומות כאלה זה פשוט ביזבוז לא לצלם.
הוא התיישב חזרה ואני הסתובבתי סביב השולחן מנשקת ומברכת את כולם.
"מה נשמע יפה?" אחותי נעמי שאלה אותי כשנשקתי לה.
"את זה אני צריכה לשאול. באיזה חודש את כבר?" שאלתי וליטפתי את בטנה ההריונית.
"שישי." היא אמרה בחיוך קורן.
"היי בן." חיבקתי את בעלה של אחותי.
"היי אלי. מה שלומך?" הוא חייך חיוך גדול.
"אני בסדר. מה קורה יתפלץ." הכתי את אחי הבכור נוח בעורפו ואז חיבקתי אותו חזק.
"שתקי אידיוטית. אני יודע שכל השבוע חיכית לראות אותי." הוא סטר לי בצחוק.
דחפתי את ראשו.
"היי אמילי! איך גדלת!" נשקתי לידלה הקטנה שישבה בכיסא התינוק. לחייה היו מרוחות באוכל והיא לא הפסיקה לזוז במקומה.
"היי אלי. טוב לראות אותך." אליסון אשתו של נוח בירכה אותי.
חיבקתי אותה והיא נשקה ללחי.
"היי אליסון."
לאחר שאמרתי שלום לאבי, התיישבתי במקום הריק ליד דוד.
"הפסדת קידוש." אבי ברוך אמר לי.
אנחנו משפחה יהודייה ולהוריי מאוד חשוב שנשמור על האמונה למרות שאנחנו חיים בסביבה של נוצרים ושאחיי נשואים לנוצרים.
"הייתי בעבודה."
"את תמיד בעבודה." נעמי נאנחה.
גילגלתי עיניים והעמסתי אוכל לצלחתי.
מהר מאוד האווירה השתחררה והתחלנו לנתלוצץ על כל מיני נושאים.
אני יודעת שלא רציתי לבוא אבל בחייי, אני ממש שמחה שבאתי.