להטות את הכף – פרק 17
"תתקדמי לפניי," פיטר אומר לאמ.ג'יי ביום שני בבוקר ומהנהן לכיוון דלפק הקבלה. "אני צריך לשאול משהו."
"שיהיה," היא אומרת, אבל זוויות הפה שלה מתעקלות כלפי מעלה.
החיוך של פיטר נעלם בשנייה שהיא יוצאת החוצה. הוא מרגיש שהוא עלול להתפוצץ מרוב חרדה והתרגשות, וזה מאפיל על רמת העייפות שהוא מרגיש כי הוא בקושי ישן בשני הלילות מאז ההודעה של אקשיה. המרפק שלו עדיין כואב במקום בו הוא דפק אותו כנגד הספסל כשהוא איבד את שיווי המשקל שלו כשהוא ראה את החוקרת הפרטית נכנסת פנימה, מסתכלת על כולם מסביבם בדיוק כמו כל סטודנט אחר שמגיע לאימון לפני השיעור.
"יכולתי להיפגש איתך לפני," פיטר אומר בתור שלום, אבל לא אכפת לו.
"טוב, אבל אני לא יכולתי. אתה לא המקרה היחיד שאני עובדת עליו."
היא מניחה את המגבת ואת בקבוק המים ליד הקיר, הרחק מהמצלמות, מהכניסה ומהחלונות, ופותחת את הטלפון ומראה לו אותו.
פיטר צריך לצמצם עיניים כדי לראות את צורתו של האדם בצילום מצלמות במעגל סגור של רחוב עירוני חשוך, ולרגע אחד למוח שלו אין מושג מה לעשות עם זה, עד ש –
"זה הוא."
אקשיה מהנהנת.
"אבל הם אמרו – מאיפה הבאת את זה?"
"לא היה שום כשל. מישהו התעסק עם הצילומים בחנות, אבל הם לא היו יסודיים מספיק. למשטרה אין את התוכנה לשחזר את זה. לבחור שלי יש."
התמונה מרגישה כמו יהלום בידיו של פיטר. זהו זה. זו ההוכחה שבן לא שיקר, שאכן היה עוד מישהו בחנות, מישהו שדקר את הקופאי כשהוא לא הביא את הכסף בזמן שבן ניסה להשתלט על המצב.
בהתחלה כשהוא רק נעצר, פיטר לא דאג יותר מידי. המקרה היה כמעט קלישאה, ובוודאי מישהו היה רואה שהדוד שלו אומר את האמת, שהדם שהיה לו על הידיים נבע מכך שהוא ניסה לבצע החייאה והחייאה בלבד... אבל בלי צילומים שיגבו אותו וכשהעד היחיד היה מת, יחד עם הרשעה של התובע המחוזי ששיחק היטב עם התקשורת וניסה להגן יתר על המידה, לבן לא היה סיכוי. הוא יכול היה לקבל עסקת טיעון, להפחית את העונש, אבל לשקר לא הייתה אופציה עבורו.
"אני אצטרך לחייב אותך על כל השעות מעכשיו והלאה, פארקר," אקשיה ממשיכה, שולפת אותו מהזיכרונות.
הוא רק מהנהן, לא באמת אכפת לו. הוא ישלם כמה שצריך כדי לשחרר את הדוד שלו.
"יש לנו עוד כיוון אבל זה בקושי מספיק בכדי לזהות."
היא מחליקה הצידה וחושפת עוד תמונות, שנראה שצולמו מאותו הרחוב מאיך שזה נראה. זה פחות מטושטש אבל האיש בתמונה עדיין בקושי יותר מצללית, רק ידו הימנית קולטת את אורות שלט הניאון שמעל ראשו, וזה עדיין רחוק מידי מפנס הרחוב הקרוב אליו.
עיניו של פיטר נמשכות לידו של הגבר. יש שם משהו, צללית או...
"דם," אקשיה אומרת. "לפחות זה מה שאני חושבת שזה. וזה."
היא מחליקה עוד תמונה. זו היד, מוגדלת, הפיקסלים כלל לא מתאימים וזה בקושי ניתן לזיהוי. כתמי אדום גורמים לפיטר לבלוע בחוזקה, אבל לא זה מה שהופך את הבטן שלו. מה שהוא חשב שהיה צללית לא היה צללית בכלל.
זה קעקוע. רצף של נקודות וקווים על אצבעותיו.
רצף שפיטר כבר ראה בעבר, יותר מפעם אחת.
במסדרונות בית המלון.
בצללים של הבר.
במדשאות בהמפטונס.
זה הסמל של קרטל אורטיז. הסמל של האנשים של פאביו.
"... די מפוקסל אבל זה ברור מספיק כדי שאוכל לצייר סקיצה גסה ולשאול אנשים. אם הוא היה חבר בכנופיה, אני אמצא אותו."
אקשיה עדיין מדברת אבל פיטר בקושי מצליח לשמוע מבעד לדופק המאיץ שלו, המחשבות שלו דוהרות במאה כיוונים שונים.
הבחור הזה פעל לפי הוראות? הוא בא לאסוף כספים או שהוא דאג להעביר מסר? הקופאי היה מישהו שעבד עם פאביו או שהוא פשוט היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון?
"הי, פארקר. הי, תסתכל עליי."
הוא ממצמץ. גבותיה של אקשיה מכווצות בדאגה.
"אני יודעת שזה הרבה לעכל אחרי כל הזמן הזה. אבל יש תקווה. אני אעדכן אותך ברגע שאמצא משהו נוסף."
כל מה שהוא יכול לעשות זה להנהן, מוחו סוער. הוא מבין באיחור שהוא היה יכול לספר לה – עדיין יכול – על הקשר לקרטל אורטיז, אבל אז הוא יצטרך להסביר איך הוא יודע והוא יצטרך להרחיב על זה, ומה אקשיה תעשה עם המידע הזה? היא מקסיקנית, אין לה סיכוי להסתנן לכנופיה קולומביאנית. וחוץ מזה, זה לא סיכון שהוא יכול לבקש ממנה לקחת.
הוא צופה בה בזמן שהיא עושה את דרכה לחדר ההלבשה כשההבנה נוחתת עליו.
לא, אקשיה לעולם לא תצליח להשיג זהות ברורה של החשוד שלהם.
אבל הוא יכול.
*
שלושה ימים לפני כן
טוני יכול לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים בהן היה במשרד שלו במהלך ששת החודשים האחרונים.
לא ברור לו בכלל למה עדיין יש לו משרד במגדל; רוב הפגישות של עבודות הייעוץ שלו מתקיימות אצל הלקוחות, הוא משלם לאנשים להתעסק עם ענייני הניירת, והוא מתרכז הרבה יותר טוב בחדר העבודה שלו או בפנטהאוז. למעשה, הוא ככל הנראה יספיק לבצע יותר עבודה במעלית, עכשיו שהוא חושב על זה, אז ברצינות, זה פשוט בזבוז של מקום... עד שג'רוויס מעדכן אותו שמר דיץ ממתין שם.
"מי?"
"הבלש שסוכנות החקירות של פטיז הקצתה לטפל בתיק שלך."
"כן! סוף סוף..."
מר דיץ מתגלה כגבר משעמם, גבוה ורזה עם שיער כהה ובגדים לא ראויים לציון. מסוג האנשים שאפילו לא תשים לב אליהם אם היית חולף לידם ברחוב – וכנראה זה לטובה אם אתה מתפרנס מלרגל אחרי אנשים.
הוא קופץ מכיסא המבקרים כשטוני אומר, "יש לך חדשות?"
"הו! מר סטארק, כן, יש לי. זה כבוד לפגוש אותך באופן אישי – "
"כן, בוא נדלג על שיחת החולין. מה יש לך בשבילי?"
דיץ נראה מעט מבולבל, אבל עד שטוני מצא לו מקום בכסא המשרדי שלו (זה תמיד היה כל כך לא נוח?), הבחור התעשת על עצמו.
"החקירה שלי חשפה קצה חוט מבטיח שעשוי לאשר את עדותו של מר פארקר. הוא האשים צד שלישי בדקירת הקופאי, אבל לפי רישומי המשטרה, שיבוש במצלמות האבטחה בסביבה גרמו לכך שלא היו ראיות. עד עכשיו."
טוני מניח לעיניו לצנוח על המרווח שבשולחן ביניהם, בתקווה שזה יעביר את המסר, 'אז איפה זה?'.
"טוב, הבעיה היא, אדוני, שאיש הקשר שלי מבקש סכום יותר גדול ממה שהקצת לחקירה הזו – "
"זה שווה את זה?"
מר דיץ שוקל זאת. "אני מאמין שכן."
אצבעותיו של טוני מעקצצות. הוא משתוקק לקחת את זה לידיים שלו – הוא לא מומחה בשיחזור צילומים שנמחקו, אבל אם יהיה לו לילה הוא יתעלה על המומחה שהבחור הזה מדבר עליו – אבל יש לו כל כך הרבה על הצלחת עכשיו עם קבוצת מונרו וההשקה של האאודי שהוא לא יכול גם לבלות זמן עם פיטר וגם לפתור את המקרה של דודו.
ההחלטה לא דורשת מחשבה – אז טוני מאשר את התקציב ומניח לנושא.
*
עד יום שני, כשמר דיץ מבקש עוד פגישה.
"על מה אני מסתכל?" טוני שואל, הוא לא לוקח את התמונה שדיץ מנסה להושיט לו, מה שגורם לבחור לפרוש אותם על השולחן במקום.
זה לא הרבה: סדרה של צילומים מטושטשים המציגים דמות כהה, קודם בתוך ואז בורחת מחנות נוחות יחד עם קטע מפוקסל עוד יותר של אותה התמונה.
"צילומים משוחזרים מהלילה המדובר. המזהה היחיד הוא הקעקוע הזה. נראה כמו סימן של כנופיה, אבל לא הצלחתי למצוא התאמה כל כך מהר."
"תן לי לנחש, אתה צריך את האישור שלי לעוד שעות?"
דיץ מאשר וטוני פשוט מהנהן, מרים את התמונות ויוצא מהמשרד שלו שוב, משאיר את הבחור לצאת בכוחות עצמו.
"ג'רוויס," טוני אומר ברגע שדלתות המעלית נסגרו. "יש לך משהו, חבר?"
שלל תמונות מופיעות מולו, כולן מציגות גברים מגושמים ונשים אתלטיות בבגדים כהים ששמים עין על רכב, על דלת או על אנשים שפניהם רחוקות ממכשירי המעקב. כל אחד מהם נושא את אותו הקעקוע כמו החשוד – או קעקוע דומה מספיק כדי להפעיל את האלגוריתם של ג'רוויס – ולכל אחד מהם יש לפחות שתי כנופיות ממקורות שונים שלפי החשד הם עובדים עבורם.
"אז יש לנו עסק עם הרוסים, המקסיקנים, הקולומביאנים, הרומנים, הסרבים או כנופיה מקומית אחרת?" טוני מתלונן כשהוא נכנס לחדר העבודה. "ברצינות, יש כנופיה שלא מופיעה שם?"
ג'רוויס מקרין רשימה ארוכה פי שניים מזו שכללה את התמונות וטוני דופק בראשו.
"כן, זה מגיע לי. אבל איך לכל הרוחות דיץ אמור להבין מי דקר את הבחור?"
"שיעור הפירעון של הסוכנות שלו היא חסרת תקדים בעיר."
"אם זו הדרך שלך להגיד לי לתת לו לעשות את העבודה שלו ולהתמקד בשרטוטים שהבטחתי לפפר שאמסור עד הלילה, אז אני חושב שהרמיזה די ברורה, ג'יי."
ג'רוויס לא נופל לזה, אלא פשוט שולף את הקבצים עבור פסי הייצור החדשים והיעילים הרבה יותר שהוא מעצב לחבריהם באאודי, וטוני תוהה מתי התינוק שלו גדל והתחיל לחלק לו פקודות.
זה לא אומר שהנושא נעלם מדעתו – זה יהיה קשה, ברצינות, בהתחשב בכך שמדובר בפיטר ושהוא עדיין לא החליט אם הוא יספר לילד על ההחלטה הזו או שהוא ישאיר את זה אצלו עד שיהיה לו קצת יותר מידע להציע.
הוא עדיין מתלבט כשהוא גורר את פיטר חזרה להלס קיטשן ביום שלישי בלילה כדי לחגוג את העובדה שלא רק שהוא סיים לעבור ולהגיש את כל התרשימים, הוא גם סיים את העבודה שלו בקבוצת מונרו, לעזאזל.
"אני רציני, אם העבודה הזו הייתה נמשכת עוד שבוע אחד, הייתי קונה את החברה ומוכר אותה בעצמי לטומס רק כדי לעשות לזה סוף," טוני אומר ושם את הרכב בחנייה שג'רוויס מצא עבורו.
כשפיטר לא מגיב, הוא מפנה את מבטו אל המושב שליד הנהג, רק כדי למצוא את פיטר בוהה מחוץ לחלון, ללא ספק שנות אור משם.
טוני נוגע בזרועו, מבהיל את פיטר וגורם לשצף התנצלויות לצאת החוצה, מה שלא מרגיע במקצת את דאגתו של טוני.
"אתה בסדר? היית שקט כל היום. בדרך כלל אני מקבל ממך לפחות הודעה אחת במהלך שיעור אווירודינמיקה. אגרתי מלא דברים לשיתוף במהלך כל השבוע האחרון."
"כן, לא, אני בסדר. אני פשוט..."
"אובססיבי לגבי החלטתו של אופה מסויים על וויתור סכום די נכבד של כסף תמורת התמדה בשכר מינימום עבור בן אנוש מתועב?"
לרגע אחד, פיטר מסתכל עליו כאילו אין לו מושג על מה טוני מדבר, אבל שנייה אחרי זה הוא מיד אומר, "כן, זה – בדיוק זה," שזה לא מחשיד בעליל.
באינסטינקט של טוני הוא לגשש, אך לפני שהוא יכול, הילד פותח את דלת הנוסע ומסתכל על הבר המוזנח עם מבט משתאה.
"למה פה?" הוא שואל, צל של תחינה בקולו, וטוני חושב שגם הסקרנות שלו וגם התמונות שעלו מהמעקב יכולים לחכות.
עד יום שישי, הוא יתחרט על החלטתו.
*
אגודלו של פיטר מרחף מעל השם של רומלאו בטלפון כבר בפעם השלישית הלילה.
בעיוות מסויים של המציאות, הפעם הוא זה ששוכב ער בזמן שטוני ישן על המזרון לידו. אבל בניגוד לטוני, הוא לא יכול לחסום את העולם על ידי ביצוע ניסויים הנדסיים או המצאת פיתרון לבעיה שהאנושות בכלל לא ידעה על קיומה.
העניין הוא – יש לו פיתרון. הוא צריך להתקשר לרומלאו ולבקש ממנו שייקח אותו לאירוע במקום את דרייק. הבעיה היחידה היא: הבוס שלו בחיים לא יפר את הסכם הבלעדיות שלו עם טוני סטארק, מכל האנשים, אז פיטר יצטרך לשקר ולהגיד שטוני לא רוצה יותר את השירותים שלו. אבל כדי שזה יעבוד, פיטר יצטרך לספר לטוני שהוא התפטר לגמרי כדי שהוא יפסיק לשלם לרומלאו, וכן, פיטר יהיה חופשי לעזור בכמה משחקי פוקר שהוא ירצה, אבל איך הוא יסביר את ההיעדרויות הלילה לטוני? שלא לציין שזה יהיה רק עניין של ימים, גג שבוע, לפני שרומלאו יקלוט שהוא עדיין עם טוני כי אפילו ראש העיר יודעת שהם יוצאים עכשיו, אלא אם כן פיטר ימצא תירוץ שלא לצאת או –
כן, רק לחשוב על כל ההשלכות עושה לפיטר כאב ראש.
עם זאת, אין אפשרות אחרת, פיטר מסכם לאחר שהתחבט באובססיביות כיצד ניתן לפתור את זה בצורה שונה במשך ארבעים ושמונה השעות האחרות. זו התוכנית היחידה שתניב תוצאות, הדרך היחידה שתוביל אותו למקום בו הוא צריך להיות כדי להבטיח שהם מקבלים את הראיות שהם צריכים כדי לשחרר את דוד בן.
או לפחות ככה הוא חושב.
הוא לא שקל אפשרות נוספת, הרבה יותר קלה להסתנן, הוא מבין כשהוא בודק את השם שמופיע על הצג ביום רביעי ומגלה שהבן אדם שמתקשר אליו במהלך ארוחת הצהריים הוא לא טוני.
זה רוסו.
כמובן. לרוסו אין מושג קלוש על 'ההסכם' של פיטר עם טוני, ופיטר מעולם לא סיפר לטוני על רוסו. כל מה שהוא צריך, זו סיבה לסרב לבלות את הלילה במגדל, ואז הוא יהיה חופשי ללוות את רוסו לאיזו פגישה או משחק שהאיש יבחר, שם הוא יהיה בעמדה מצוינת לצלם את כל הידיים המקועקעות שהוא רואה, יחד עם כל האנשים שמחוברים אליהן.
כזה פשוט. פיטר מחייך כשהוא מנופף בטלפון ליוקי ויוצא מהמעבדה.
"שלום, מתיס," הוא אומר, והאושר מתגלגל על לשונו ללא מאמץ כלל.
"שלום, מון שר," נשמע הקול המוכר, הרעש המסגיר של שדה תעופה נשמע ברקע. "אני מוצא את עצמי בעיר שלך מחר להרבה פגישות מייגעות... בבקשה תגיד לי שאתה פנוי להאיר את הערב שלי?"
"כמובן," פיטר אומר, ואז חושב לרגע. זה הימור, אבל... "התגעגעתי אליך."
"הו, גם אני, מון שר."
פיטר משחרר את הנשימה שעצר. רוסו תמיד חיבב את חוויית הבן זוג – זו הקלה לגלות שזה לא השתנה. הוא בספק אם גברים יותר אכזרים ילכו שולל עם התוכנית של פיטר להתחמק מלעשות סקס עם הבחור.
"אני צריך אותך בפלאזה בשעה חמש. אני חושש שתהיה ארוחת ערב לפני שנוכל להתפנות לבילויים יותר מהנים."
שעה חמש. כשפיטר צריך להיות במסעדה. שיט.
במאית השנייה, הוא בודק את החסרונות והיתרונות.
"לא יכול לחכות," הוא אומר, וזה מזכה אותו ב"Au revoir" מהצד השני של הקו.
עכשיו כל מה שהוא צריך זה מכתב מהרופא בשביל רומלאו כדי שהוא לא יפטר אותו על כך שהוא מפספס משמרת, להבין מה הוא אומר לטוני, לזרוע את זה כבר הלילה במהלך הסרט שקבעו לראות ולהתכונן ל... מה שזה לא יהיה שמחר יביא איתו.
*
כפות הידיים שלו מזיעות.
לא משנה כמה פיטר מנגב אותן על בד הג'ינס שלו או על המשענת שלצידו, התחושה הלחה פשוט לא עוזבת אותו.
האורות נדלקו והקרדיט מופיע על המסך, אבל הוא לא זוכר הסרט היה מתיש כמו שהביקורות אמרו, או משעשע כמו שנד הבטיח כשהם דיברו ב –
"הי, אתה בסדר?"
טוני מכווץ את גבותיו בדאגה לעברו. פיטר עומד להנהן כשהוא נזכר שהוא אמור לזייף חום ושיעול שיעזרו לו לחמוק מהמגדל למחרת. גרגר הפופקורן התקוע בשיערו של טוני מרגיש כמו הצלה בשבילו כי פיטר לא מצליח למצוא את קולו. אין לו אפילו את האנרגיה לחייך כשהוא שולה אותו.
"אנחנו חייבים לעבוד על כיווני המטרה שלך, ילד."
"לפחות אני לא מעדתי מעל הקערית ושפכתי חצי מהפופקורן שלנו על הרצפה."
"אני רק מוודא שצוות הניקיון ימשיך לעבוד..."
"אני די בטוח שהם לא צריכים תוספת ניקיון, אז כל מה שאתה באמת עושה זה להוסיף עבודה לעובדים קבועים."
"ואתה מתחמק מהשאלה שלי."
פיטר מרכין את ראשו ונכנע לדחף לעמוד. עכשיו שיש לו קצת מומנטום, המילים הבאות מחליקות לו בקלות.
"אני לא... אני לא מרגיש כל כך טוב."
הוא אפילו לא משקר, אבל הסיבה לכך אינה קשורה בשום אופן להופעת התקררות.
טוני מיד מתחיל לטרטר סביבו ולא מפסיק עד שהם מחוץ לאולם הקולנוע וכבר עשו חצי דרך אל הרכב. בכל יום אחר זה היה גורם לליבו של פיטר להתרחב מכך שהוא רואה את הצד הלא מוכר הזה בטוני, אבל העצבים שלו מרוטים מידי בכדי להעריך את המעשים וגם את התחושות מאחוריהם.
"אני לא רוצה להדביק אותך," פיטר אומר כשהם מגיעים לרכב. העמדת פנים תמיד הייתה כזו קלה עבורו? הוא ברצינות לא יכול לומר, אבל ברגע הזה עכשיו, הוא שונא את עצמו על כך. "אני, אני צריך לישון ו – "
"אתה יכול לישון במגדל. ג'רוויס מאבחן מעולה. ברצינות, חיית המחמד הקטנה של אי.בי.אם* היא חובבנית בהשוואה ל – "
"אני רוצה ללכת הביתה."
קולו בקושי מעל לחישה אבל הוא עדיין עוצר את טוני מיד. הוא מתקפל כמו מגדל קלפים, זרועותיו נפולות וכתפיו שמוטות.
"מצטער. אני נוטה להיות קצת – כן, בוא נחזיר אותך למעונות."
פיטר משאיר את עיניו עצומות לשאר הנסיעה, ראשו מונח כנגד החלון הקר. הוא לא יכול לדבר, אחרת הוא ייכנע ויגיד לטוני שהוא שינה את דעתו – הוא יניח לטוני להכין לו תה ובסופו של דבר הוא יפלוט את האמת ולעזאזל עם התוכנית שלו, כי לפחות ככה הוא לא יצטרך לשקר לטוני בפנים.
פיטר רואה את זה בדמיון כמו סרט שתקוע על הרצה קדימה: הבגידה משתקפת מהעיניים של טוני, ואז ההבנה כשפיטר מתוודה ומספר לו מה אקשיה מצאה ולאחר מכן מגיע הרגע שהוא נחוש לנסות לעזור.
אבל שם הסרט נעצר. כי טוני לא יכול. זה לא משהו שיכול להיפתר עם כסף או עם פריצה קלה.
פיטר היחיד שיכול להשיג את ההוכחה שהם צריכים.
אז הוא לא אומר שום דבר, הוא לא נותן לטוני ללוות אותו למעונות, ולא עושה שום דבר חוץ מלהתענג על הנשיקה שטוני מצמיד לראשו וליד החמימה שאוחזת בלסתו.
הוא עדיין יכול להרגיש את המגע שלו בבוקר למחרת במשך שני השיעורים הראשונים שלו ובמשך כל ההמתנה במשרד הרופא. ברגע שהוא שולח את האימייל לרומלאו על כך שהוא חולה, הוא יודע שהוא חייב להפסיק להתנהג באובססיביות או שהוא לא יספיק להגיע לבית המלון בשעה חמש.
נכון. הגיע הזמן להתארגן.
לעבור את השגרה הזו מחדש אחרי כל כך הרבה שבועות עם טוני מרגיש לו מוזר, אבל פיטר מחליק לתוכה חזרה ללא שום בעיה. זה מה שמוכר, זה פשוט. מה מצופה ממנו, איפה שהוא לא מרגיש שהוא טועה בכל צעד ושעל.
הוא עוצר רק פעם אחת, ברגע שהוא עומד לחצות את הרחוב, והוא מביט על מלון פלאזה. רק לשנייה אחת הוא מרשה לעצמו לדמיין שהוא ממשיך הלאה, לא מתקדם לכיוון הכניסה הצדדית, לא מחפש את מספר החדר שרוסו שלח לו הבוקר.
ואז הוא מתנער ממחשבותיו ומתקדם.
*
רוסו באמצע להחליף בגדים למשהו יותר נוח כשפיטר דופק, בשעה חמש בדיוק, והוא לא מבזבז שנייה אחת לפני שהוא דוחף את פיטר כנגד דלת הסוויטה ברגע שהמנעולים ננעלים בנקישה.
"אתה מרהיב כפי שאני זוכר," רוסו לוחש נגד אוזנו, יד אחת מחליקה מתחת לז'קט הכחול של פיטר אבל לא מתחת לחולצה הלבנה שבחר לשים מתחת כי זה היה הפריט היחיד בארון שהוא מעולם לא לבש ליד – לא, הוא לא יכול לחשוב על טוני. לא אם הוא רוצה להצליח בתוכנית שלו.
במקום לענות, פיטר מעביר את אצבעותיו על גבו החשוף של רוסו, לומד מחדש את מיקום הצלקות ואת החספוס של העור. הוא לא מצפה שרוסו יתנשף כשהוא עובר על נקודה רגישה, אבל הוא מנצל את ההזדמנות ומייצר מרחק ביניהם כדי שהוא יוכל להביט בעיניו של האיש עם מבט מודאג.
"זה שום דבר, מון שר. אני אקצור את הפירות של זה הלילה."
רוסו מצמיד עוד נשיקה על שפתיו ואז זז מעט כך שהוא לא נצמד יותר כנגד פיטר, הבעתו עגומה.
"אני חושש שזה יצטרך לחכות. עבר כל כך הרבה זמן, אני רוצה לקחת את הזמן איתך, אבל זמן זה לא משהו שיש לנו כרגע."
כלפי חוץ, פיטר מחמיץ פנים. מבפנים, הוא חש הקלה גדולה. כל מה שהוא צריך לעשות במהלך השעות הבאות זה לשבת שם ולהיראות יפה, להסמיק מהמחמאות שהוא מקבל, להעמיד פנים שהנגיעות הקלות שהוא מקבל עושות לו את זה, ולפסק את הרגליים קצת כשידו של רוסו מוצאת מקום על הירך שלו ומתחילה לעלות קרוב, וכל זה תוך כדי שהוא מעמיד פנים שהיצוא שעליו מדבר רוסו אינו אלא סחורה יומיומית שחוצה את הגבול הקנדי. הוא גם ככה עסוק מדי בלתהות מדוע רוסו אמר לו להשאיר את תיק הלילה שלו ברכב ששכר כדי לעקוב מקרוב אחר המשא ומתן בכל מקרה.
"עוד עצירה אחת, מון שר," רוסו מבטיח ברגע שמה שלא תהיה העסקה שהוא צלח נחתמה בלחיצת יד מעל שולחן קינוחים, והדופק של פיטר מחסיר פעימה כשהוא מבחין בניצוץ בעיניו של רוסו. "אתה תאהב את זה."
הוא גם צודק, אבל לא מהסיבה שרוסו חושב.
להיכנס לקומה השביעית של מלון ברוקלין מרגיש כמו מסע אחורה בזמן. הכל נראה בדיוק כפי שפיטר זוכר, מהשומרים המאגפים את הדלת לחדר הפוקר ועד לשורת השלטים 'נא לא להפריע' כשהם עוברים במסדרון.
אפילו דייגו עדיין שם, שפתיו מתעקלות בהכרה כשהוא מרים את מבטו מהקלפים שהוא מחלק לשחקנים שבשולחן שלו.
רוסו מיד מחפש את המארחת, אישה גבוהה בשמלה אלגנטית שחיוכה התמים מסתיר שפע של כוח והשפעה. היא מנידה בראשה לשמע משהו שרוסו מבקש, ואז מנחה אותו לדלפק הרכישה.
פיטר לא מאמין למזלו. עכשיו שרוסו הצטרף למשחק, הוא חופשי לשבת בבר ולשחק בטלפון שלו תוך כדי שהוא מוודא שהשתייה של רוסו לא נגמרת. בזמנו כשהוא היה שם בשביל רומלאו, לא היה לו רגע אחד של מנוחה בלילות כאלה, אבל העבודה שלו היום היא לא להרגיע אנשים שאיבדו הרבה כסף או להחיות מחדש את המוטיבציה של השחקנים.
הוא מחכה עד שהמארחת שלהם הולכת הצידה כדי לדבר בטלפון לפני שהוא סוף סוף מתחיל לעשות את מה שהוא הגיע לעשות.
הטלפון שלו לא משמיע צליל כשהוא לוחץ על הכפתור, מצלם את האיש החסון שעומד ליד הדלת.
בדיקה מהירה מאשרת לפיטר שהוא לא משך תשומת לב, אז הוא זז קצת עד שהמצלמה תופסת את המאבטח השני כשהטלפון מוחזק אצלו בזווית מסוימת. הוא קולט ארבעה גברים במסדרון, שלושה בצד שמאל ואחד בצד ימין. אולי הוא יוכל לגרום ל – אבל לא, אפילו כשאף אחד לא שם לב אליו, הוא לא יצליח לתפוס בתמונה אחת את ארבעת הגברים בלי להיתפס.
וידאו, אם כך. וידאו יכול לעבוד.
החדרים המוקצים כחדרי הלבשה נמצאים בקצה המסדרון בצד ימין, אז אם פיטר יצליח ללכת כל הדרך בצד שמאל לפני שאחד הגברים יעצור אותו וישלח אותו לכיוון ההפוך, הוא אמור להיות מסוגל לתפוס את כולם.
רק בעיה אחת – הוא לא מצליח להחזיק את הטלפון שלו בזווית הנכונה.
זה ממשיך להחליק למטה יותר ויותר לתוך כיס החזה שלו, והוא לא יכול למלא את הכיס שלו כי זה הדבר היחיד שיש לו כדי להסתיר את העדשה המאוד בולטת מלבלוט דרך הבד.
עכשיו המארחת כבר חזרה למקום בו כל האקשן מתחיל ואם פיטר ימשיך לגשש היא תשים לב. הברירה היחידה שיש לפיטר זה לקחת את הסיכון ולקוות לטוב.
אבל ברור שהמאבטח השני עוצר אותו, וברור שיש מישהו אחר בחדר ההלבשה – יסמין, הוא חושב – מה שאומר שפיטר צריך להעמיד פנים שהוא צריך להכין את עצמו בשירותים, אחרת היא תתחיל לחשוד.
הוא מוציא את הטלפון שלו בידיים רועדות.
זה חסר תועלת. הוידאו פשוט חסר תועלת.
רק הידיים של המאבטחים נקלטו בו. ואפילו יותר נורא, הם לא תואמים בכלל למבנה הגוף של החשוד אפילו לא במעט. פיטר נאלץ להחניק את יבבת התסכול שעולה בגרונו, כיוון שיסמין הייתה נכנסת לשאול מה קרה, והוא ממש לא יכול לחשוב על תשובה שתגרום לאישה לעזוב אותו בשקט.
הוא פשוט צריך להסתלק עכשיו. לפנות שמאלה במקום ימינה, לתפוס מונית חזרה לעיר, להתעלם מהטלפונים של רוסו שלא יאחרו להגיע וימכור לו סיפורים על חיידק בבטן שתקף אותו והכריח אותו להיצמד לשירותים במשך כל הלילה ברגע שהשמש תזרח ובתקווה הוא –
נקישה נשמעת על דלת חדר ההלבשה ומנערת את פיטר ממחשבותיו. אבל הוא לא זז, כי יסמין קרובה יותר לדלת והיא תתמודד עם מי שזה לא יהיה שנמצא בחוץ.
קולו של רוסו גורם לו לצאת מהשירותים כמה שניות לאחר מכן.
אך האיש מחייך אל יסמין, ובעיניו יש יותר דאגה מאשר כעס.
"אתה בסדר, מון שר?"
"מצטער, אני – אני לא הרגשתי כל כך טוב."
כל צל של רוגז שאולי היה לו מתנדף מיד פניו של רוסו ופיטר מרגיש רק לשנייה אחת תחושת גאווה על יכולת המשחק שלו לפני שהגבר השני מתקרב ומצמיד אליו נשיקה עדינה.
"יותר טוב?" רוסו לוחש על שפתיו, ופיטר לא יכול לחשוב על שום דבר ואומר רק "כן," מתנשף, מה שאומר שהוא צריך ללוות את רוסו חזרה אל השולחן בשביל "רק עוד סיבוב אחד, מון שר. אני מבטיח."
זה אתגר, לא להסתכל באומללות על התמונות על הבר, ואתגר אפילו יותר גדול לשמור על קור רוח כשהם עושים את דרכם חזרה את הרכב. הוא לא השיג שום דבר הלילה מלבד לנשק גבר שהוא לא טוני, ואם לא יבין איך הוא יורד מהרכבת הזו לפני שהם חוזרים לעיר, לנשק את רוסו יהיה האחרון שבדאגותיו.
יש רק בעיה אחת – הם לא עושים את דרכם חזרה אל העיר.
"תהיה מותק ותיקח גם את התיק שלי," רוסו אומר לאחר שמסר את מפתחות המכונית לאדם שמקדם אותם למה שפיטר חושב שהוא חניון.
פיטר לא ידע בכלל שרוסו ארז משהו, אבל צוות המלון כנראה דאג לשים את זה ברכב שלו עוד לפניו שפיטר בכלל הגיע למלון. מה שעדיין לא מסביר למה הם צריכים בגדים להחלפה.
"מתיס," הוא מתחיל וההבעה שלו כנראה זועקת בלבול כיוון שרוסו מפסיק לצעוד ומחייך אליו.
י "Pas de souci," הוא אומר, וזה נשמע כאילו הוא אומר 'אל תדאג' או משהו דומה, אבל בפועל לא עוזר לדופק של פיטר להירגע. "רציתי שזו תהיה הפתעה."
הוא עדיין לא מסביר, הוא פשוט לוקח את ידו של פיטר ומושך אותו קדימה. ואז הם עוברים את הפינה וככה לפתע הכל מתבהר.
זה לא חניון רכבים – זה מנחת מסוקים.
וזה אומר רק דבר אחד.
"פאביו הזמין אותנו להישאר אצלו, מון שר." רוסו אומר, וליבו של פיטר מחסיר פעימה.
**
י ● IBM קורפוריישן הוא תאגיד רב לאומי אמריקאי, שמרכזו במדינת ניו יורק והוא מהווה את אחד התאגידים הגדולים והוותיקים בעולם המחשוב ובמשך שנים רבות היה הגדול בתחום זה. הוא מכונה גם הענק הכחול על שום גודלו וצבעו הכחול של הלוגו שלו.
•°°°°°°°°°°°°°°°°•
🤠🤠🤠🤠🤠🤠🤠🤠
מתוקים, אני יותר מידי עייפה כדי לבדוק בעיות איות או תחביר. שזה מצער כי הפרק הזה ממש טוב. למרות שכאילו אולי זה רק אני, אני בדיוק סיימתי לקרוא מלא אז המוח שלי לא פה.
אניוואייי!
אי אמ ורי אקסייטד. בכיתה.. יא? יב? לקחתי ספר מהספרייה, שנשבעת שלקחתי אותו בפוקס כי מיהרתי החוצה אבל זין אני אצא רק עם ספר אחד, אז לקחתי משהו ואמרתי פאק איט. מפה לשם אחד הספרים היותר מוצלחים שיצא לי לקרוא.
זו סדרת ספרים שבזמנו תרגמו רק שלושה ואז הרביעי יצא אחרי עוד איזה שנתיים. קיצר מה אני באה להגיד בלי לחפור יותר מידי, זה שנפגשתי עם חברה אחרת שהכרחתי אותה לקרוא את הספר והיא קנתה את כל הספרים שיצאו בעברית פלוס עוד כמה שיצאו באנגלית כי לוקח נצח עד שמתרגמים (לול אופס?) אבל אף פעם לא יצא לי לקרוא.
ונפגשתי עם אותה החברה לפני שבוע וככה הנושא עלה לשיחה ושאלתי אם אני יכולה להשאיל את הספרים מחדש. קיצר היא אמרה כן! ואני כולי אושר אחד גדול!!
אז ברור שהייתי צריכה להתחיל מהתחלה כי אני אמנם זוכרת אבל מי באמת זוכר, כע? ופאק שכחתי כמה אני מאוהבת בדמויות ואני כולי 🥺😭🥺😭 ואני גם מתה להתחיל כבר את הספר החמישי, אבל כדי להבין את הכל הכל היה צריך לסיים עוד שני ספרים צדדיים על דמויות משנה (לא שאני מתלוננת אבל רבותיי, בואו נזדרז) ועכשיו אני יכולה להתחיל את הספר החמישי בסדרה אבל השביעי ביוניברס (שזה ממש מגניב שזה כמו מארוול כזה!!).
יש שם דמות אחת שאני פשוט מאוהבת לה בצורה. ואני יודעת שבעוד כמה ספרים לדמות הזו תהיה בת זוג. וויצ' – לא, הוא שלי. אי דו נוט אפרוב.
אניוואי #2, אני טסה לחול בשבוע הבא ואני לא לוקחת איתי את המחשב, אז הפעם הדילאיי יהיה בגלל זה. אני טסה לוינההה להופעה של אד שירן. ווהו!
מה אתכם מתוקים? מה חדש וכאלה? החופש עומד להיגמר, נצלו את המירבבב!
אוהבת המון! ❤💜
אה ואם הספרים מעניינים מישהו, אז קוראים לסדרה ציידת הלילה. 💋