הגעתי לכיתה ורצתי מיד ליונגי עם חדשות נפלאות שקיבלתי מהוסאוק המאמן שלי.
"קיטייי~~!!" קראתי בהתרגשות וחיבקתי אותו חזק.
"וואו! מישהו מלא אנרגיה.." יונגי ציחקק והתיישב על השולחן.
"כן! כי הוסאוק הרגע הודיע לי שאני טס לחו"ל! לתחרות!" הנחתי את הידיים שלי על החזה של יונגי.
"רציני?? ג׳ימין זה נהדר!" יונגי התרגש בשבילי.
"כן! אני יודע! זה לא אולי לא התחרות הראשונה שלי כי כל שנה בוחרים סטודיו אחר והשנה זה הסטודיו שלנו! ויש לי סולו!!" אמרתי בהתרגשות. אבל הפנים של יונגי מיד השתנו, הוא היה נראה קצת עצוב ומהורהר.
"מ-מה קרה?? זה חדשות טובות! תחייך" ציחקקתי.
"כן.. כן כמובן" יונגי חייך "לכמה זמן אתה תיהיה שם?" שאלתי.
"בדרך כלל עושים תחרות בנים ראשונה אז אני מאמין שזה יקח אולי שבוע.." נאנחתי כשהבנתי לאן יונגי חותר בשאלה שלו.
"אוקיי.. אני אנסה לחיות... שבוע.." יונגי חייך.
"היי זה לא שאנחנו נפרדים~ בשביל מה יש טלפונים? וזה סך הכל שבוע" חייכתי.
"כן.. אתה צודק. סליחה שהורדתי לך את המצב רוח. תחזור להיות שמח לפני שהעלתי את הנושא הזה" יונגי חייך חיוך קטן וליטף לי את השיער.
"אהה~ אני מתרגש" ציחקקתי.
"אתה כזה חמוד" יונגי חייך והוריד את היד שלו למותניים שלי.
"אתה תחסר לי" ליקקתי את השפה שלי. "אני אצפה לפרדה ראויה"
"או אתה תקבל." יונגי חייך והניח את הידיים שלו על התחת שלי.
"אתם עדיין ביחד?" מישהו אחד שאל מופתע.
"כן!" הסתכלתי עליו וגילגלתי את העיניים שלי "יש לך עוד שאלה?" שאלתי עצבני.
"ג׳ימין" יונגי עצר אותי וציחקק.
"יונגי..." הסתכלתי לו בעיניים. יונגי נישק אותי חזק והצמיד אותי אליו.
"דיברנו על זה. תתעלם" לחשתי לו.
"אוקיי...." נאנחתי ונתתי ליונגי עוד נשיקה קטנה לפני שהלכתי לשבת במקום שלי. יונגי התיישב לידי והוציא מחברת מהתיק.
"אומייגאד אני מתרגש" ציחקקתי.
"מה?" יונגי הסתכל עלי מבולבל.
"אתה לומד~" התלהבתי. יונגי רק גילגל את העיניים שלו וחייך חיוך קטן. אחרי השיעור יונגי הלך לדבר עם ג׳ין ונאמג׳ון ולפני שבאתי לחטוף אותו בחזרה אלי טאהיונג וגאנגקוק גרור אותי לקפיטריה.
"ג׳ימין שמענו על התחרות מזל טוב!" קבוצה של אנשים לפתע נעמדה מולי.
"תודה" חייכתי.
"אתה בטוח תנצח. אתה ג׳ימין. " מישהי אחרת אמרה בהתרגשות.
"אם אני מנצח אני אארגן מסיבה אצלי בבית!" הכרזתי וכל מי שהייה מסיביב הריעה והתרגש. וואו אני לא ידעתי שאתגעגע לחייס הזה..מהר מאוד מצאתי את עצמי חוזר אחורה בהתנהגות שלי.. כאילו אני לא שולט בזה. אני עושה כל דבר שיונגי ביקש ממני לא לעשות, ואני מסכים איתו כי הוא רוצה שאני אהיה אני... וג׳ימין המקובל.. זה לא אני. זה לא אני בכלל.
למזלי יונגי לא היה בסביבה בשביל לראות את זה אבל אני התחלתי להרגיש כלוא אז קצת התבאסתי שהוא לא היה שם כדי להציל אותי.
יונגי היה לוקח אותי הצידה ומחזיר אותי לעצמי, אני ממש הייתי צריך את זה וטאהיונג וג׳אנגקוק למזלי זיהו את זה.
הם לקחו אותי למאחורי בית ספר והושיבו אותי על הספסל.
טאהיונג הוציא מהתיק שלו בקבוק מים קרים ונתן לי אותו.
"אתה בסדר ג׳ימיני?" ג׳אנגקוק שאל.
"לא..." התוודתי בחוסר רצון והשפלתי את המבט שלי לנעליים שלי.
"מה קרה?"
"יונגי.. יונגי צדק. זה לא אני. אני לא יכול להמשיך לזייף ככה"
"ג׳ימין אנחנו מבינים אותך באמת. ואנחנו שמחים שיונגי סוף סוף עזר לך להבין את זה. אבל אתה לא יכול ככה לנטוש אותם." ג׳אנגקוק נאנח
"אני לא רוצה להיות מקובל יותר. אני רוצה להיות כלום."
"ג׳ימין.." טאהיונג הניח אתה היד שלו על הכתף שלי.
"אתם יודעים בדיוק מי אני" התחלתי לבכות "אתם יודעים שהג׳ימין שבין קירות בית הספר הזה הוא לא הג׳ימין האמיתי.. יונגי צודק. עכשיו שיש לי אותו.. ואותכם.. זה כל מה שאני צריך.. זה כל מה שאני רוצה.."
"אבל מצד שני אתה גם נהנה מהכוח שיש לך ג׳ימין" טאהיונג אמר.
"אוקיי אולי קצת אבל אני מוכן לוותר על זה גם בשביל להיות אני"
"ג׳ימין יש לי את הפתרון המושלם בשבילך" ג׳אנגקוק חייך. "מה אם אתם פשוט תתחיל להתנהג כמו האפרוח המותק שאתה באמת?"
"אבל אז.. אני אולי לא יהיה מקובל... ואז אם אני נופל גם אתה נופלים איתי כי אתם החברים הכי טובים שלי.
"להגיד לך את האמת?" טאהיונג הסתכל עלי עם חיוך קטן "גם לנו קצת נמאס" הוא נאנח.
"אוקיי אז אני אצטרך את העזרה שלכם" חעיכתי
"כמובן" ג׳אנגקקוק חיבק אותי חזק.
"אתה רוצה לחזור פנימה?" טאהיונג שאל.
"לא... אני רוצה להישאר פה לבד. אם זה בסדר.." מילמלתי.
"ברור" טאהיונג חייך וקם מהספסל "אנחנו נשמור שלא יפריעו לך" הוא המשיך.
"לא טאהיונג אתם לא. לכו תהנו אני לא מלך שצריך שומרים" ציחקקתי.
"אנחנו לא שומרים שלך אנחנו חברים שלך ואיכפת לנו ממך. " ג׳אנגוקק אמר ובדיוק היה צילצול.
"אתה בא?" טאהיונג שאל.
"לא... אני צריך עוד כמה דקות" נאנחתי וחיבקתי את הרגליים שלי.
"בסדר" טאהיונג אמר והחזיק לג׳אנגקוק את היד, הם נכנסו בחזרה לבית ספר ואחרי כמה דקות קצרות יונגי לפתע יצא החוצה ורץ אלי מהר.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי עם חיוך.
"מה זאת אומרת?" יונגי התיישב לידי "אתה עזבת עם טאהיונג וג׳אנגקוק כשהם חזרו בלעדייך והשיעור כבר התחיל להתחלתי לדאוג." הוא ציחקק.
"הכל בסדר?" הוא שאל בדאגה.
"כן אני בסדר.. פשוט הייתי צריך קצת זמן לעצמי.." חייכתי.
"אה.. אז אני אלך" יונגי קם מהספסל.
"לא." תפסתי לו את היד "אני רוצה שתשאר.. בבקשה" נאנחתי.
"אוקיי אפרוח קטן" יונגי חייך וחזר לשבת לידי.
"לא הייתי אני בהפסקה.. והכל בראש שלי בילבול אחד גדול יונגי. אני התמכרתי ליחס.. אבל מצד שני אני יודע שזה לא אני. ואני גם יודע שאתה לא אוהב שאני מתנהג ככה... אבל אני לא שולט בזה~" התחלתי לפרוק ליונגי על כל הדאגות והפחדים שלי והוא פשוט ישב יחד איתי, הקשיב לי ניחם אותי.
"אתה בטח חושב שזה מטומטם כל התלונות שלי" ציחקקתי צחוק עצוב עדיין עם דמעות בעיניים.
"הרי אני עשיר... ומקובל... אל מה אני כבר יכול להתלונן?! אני סתם מפונק ומגעיל."
"לא לא היי ג׳ימין אל תדבר על עצמך ככה... זה בסדר להרגיש ככה ההורים שלך הם פאקטאפ וזה לא אשמתך. זה שיש לך כסף לא קשור לזה גם אם הייתם משפחה במעמד בינוני ואתה עדיין לא היית רואה את ההורים שלך אז זה היה אותו דבר. הם שרטו אותך. זה אשמתם." יונגי נאנח "אני לא חושב שאתה נשמע מטומטם בכלל... לכל אחד יש את הצרות שלו. וכסף לא יפתור לך עת העיניין הזה." יונגי נאנח.
"אוףףף.. אתה חכם" נאנחתי.
"אתה כבר אמרת לי את זה" יונגי ציחקק.
"אני יודע. כי זה נכון" חייכתי.