PINOCCHIO / פינוקיו

PINOCCHIO-19

"לבית הישן שלי."

"בית ישן?" הוא שאל אותי ועיניו נצצו בהתרגשות- אבל הוא מיהר למתן את עצמו כי לא רצה שארגיש שסלח לי.

הנהנתי לעברו והושטתי את ידי אליו,
"אני אוביל אותנו." הסברתי אך הוא רק סימן עם ידו- אחרייך וסירב לתפוס בי.

"טאה..." לחשתי ולקחתי אותנו לעבר הבית.

"מיייייי שםםםםםםם??" הקול הילדותי והצועק נשמע וטאהיונג קיפץ במקומו,
"תגיד שאתה תגיד שאתה!" הוא דרש בציפייה.

"אני רוצה לפתוחחח!" קול נוסף נשמע,

"אבל אני הגעתי לפה קודם!"

"אבל אני רוצהה! אמאאא!!" נאנחתי בקול, לא מאמין שהקטנים האלה עדיין רבים על זה,
"פשוט תפתחו, זה ג'ונגקוק."

"אח גדול!" הם צעקו פה אחד ופתחו, ממהרים לרוץ בין רגליי ולחבק אותי בצורה שגרמה לי להישען על הדלת במעידה.

"כאלה חמודים!" טאהיונג קרא בהתרגשות.

מפתיע אותם.

"יש פה זר! לתקוף!" האח הגדול יותר בן החמש פקד והאח הקטן יותר שהיה בן שלוש הקשיב ורץ לטאהיונג באיום.

"קבל את זה! ואת זה! גם את זה!" המכות שהנחית גרמו לו לצחקק וליפול על הרצפה,

"היי היי! תעזוב אותו." דרשתי והוא הקשיב.

"עכשיו תתנצלו שניכם." הם הביטו עליו מספר שניות במבט בוחן,
"סליחה" + "אני גם רוצה פנים יפות ככה!" הגדול יותר הצביע על טאהיונג שהובך,

"כן גם אני!" הקטן הצטרף.

"אתם לא צריכים, אתם יותר יפים ככה!" פינוקיו הושיט את ידו אליי על מנת שאעזור לו לקום- כך עשיתי,

אך לא ניתקתי את הידיים מאז- וגם הוא לא.

"לא! אני רוצה להיות יפה כמוך!"

הם היו דומים לי, הקטנים. לשניהם היה שיער כהה כמוני ועיניים שחורות, נקודת חן איפשהו בפנים וחיוך שבעבר כינו כארנבי.

הם היו ילדים יפים.

"אתם לא רוצים להיות יפים כמוני?" שאלתי בטון נעלב והם ציחקקו, לוקחים את טאהיונג ממני ומכניסים אותו לבית.

"אמא! ג'ונגקוקי פה!"

"אני רציתי להגיד לה!"

"אבל אני כבר אמרתי!"

"אבל אבל- אמאא!" הקטן רץ בבכי ואמא שלי תוך שניות ספורות הגיעה לסלון,
"היי!" היא חיבקה אותי בהתרגשות ואז פנתה לטאהיונג בסקרנות, בוחנת אותו.

"היי בחור, מי אתה?"

"א-אני טאהיונג, קים טאהיונג." הוא קד מעט והתיישר, זז בלחץ תחת מבטה הבוחן.

"אמא, אכפת לך להפסיק להלחיץ אותו?" ביקשתי והיא הופתעה,
"ממני אתה נלחץ? אני אמא מגניבה!"

"לא גברתי, זה בסדר." הוא חייך בנימוס.

"אני מחבבת אותך, רוצה להיות הבן שלי במקום ג'ונגקוק?" היא שאלה והוא צחק, מסמן איקס עם ידיו ומשתחרר מעט.

"דיברת עם אבא?" שיניתי נושא והיא נידנדה לשלילה, "הוא יוצא לדייט עם מישהו היום."

שלוש...שתיים...אחת-

"כשאת אומרת מישהו..." טאהיונג עצר,
"לא משנה, מצטער." הוא נשך את שפתו ומשך בחולצתי, רומז לי להציל אותו מהמבוכה.

"טוב אמא הוא מובך-" נקטעתי-

"אני לא מובך!" אך הוא מיד התחיל לשהק ועיניה של אימי התעוררו אף יותר,
"בבקשה, תשקר לי שניה!" היא ביקשה.

"את וג'ונגקוק דומים מאוד," הוא ציחקק, נזכר במפגש הראשון שלנו,
"אני פיל." הוא שיהק ואמא שלי קפצה בהתרגשות.

"אתה פינוקיו!"

"כן גברתי." הוא חייך,
"תמיד רציתי פינוקיו בסביבה!"  הפעם הוא ציחקק אך השתתק מהמשפט הבא, לא מצפה לזה בדיוק כמוני.

"אין לי בת לשדך לך אבל," חייכה,

"רוצה להתחתן עם ג'ונגקוק?"

-

כמה הערות חשובות.

א. אני ממש מתנצלת שהעלתי רק היום אבל השבוע הזה התחיל בצורה מאוד קשה ואני לא יודעת אם אעלה עוד פרק השבוע :(

ב. אני יודעת שהסיפור הומוריסטי אבל העלילה הולכת להתקדם יותר ככה שהפרקים לא יהיו *רק* עם הומור.

ג. שמתם לב שלסיפור קוראים פינוקיו אבל זה לא מתעסק רק בתסמונת? זה כי לתסמונת פינוקיו הולך להיות רגע מאוד חשוב⁦❣️⁩

ד. אני צריכה שתבינו שזה רק סיפור ולכן אל תקחו את הדמויות ברצינות מידי, אל תשנאו או תאהבו יותר את הממברים בגלל הסיפור- זה גורם לי להרגיש רע :/

ודבר אחרון! אני מודה לכם על התמיכה בסיפור אבל בבקשה אל תלחיצו אותי בפרטי או בתגובות לעלות פרק, זה לא עוזר ורק מלחיץ אותי יותר⁦❤️⁩

חג שמח(?)!!⁦❤️⁩