ששן חום

109 12 29

הגענו לבית החולים. אלי הלכה לקבלה לבקש את מספר חדרה של זואי. היא שלפה מהארנק שלה תעודה לא ברורה. הפקידה בקבלה מיהרה פתאום לשלוף טפסים. מיד עברו אל אלי מספר טפסים ועליהם היה רשום בגדול בתור רקע מספר חדר. אלי לקחה איתה את הטפסים והכניסה אותם לתוך הג'קט השיור שלבשה. אמא ואני מיהרנו אחריה במדרגות ובפניות הרבות. לבסוף הגענו לחדרה של זואי. פתחתי את הדלת בתנופה וראיתי את זואי מחוברת לאינפוזיה וישר הלכתי לעבר הקליפס עם הטפסים שלה. עיינתי בהם בכובד ראש. זה היה עכביש. ששן חום ליתר דיוק. היא התייבשה בזכות הנשיכה וגרן לחום גבוה בגופה. איזור הנשיכה היה ברגל מאחורי השוק. בגלל זה היא ישבה ועל גזע עץ בלי לזוז? התחלתי לבכות. אמא באה וחיבקה אותי. אלי צצה מאחור ואמרה "היא אמורה להתעורר כל רגע." הנהנתי והמשכתי לבהות בדפים. נוגדן לארס ניתן בשעה 9 בערב. שיחרור עד 10 בבוקר גג. התיישבתי לידה והחזקתי לה את היד. נישקתי את מצחה והרגשתי לפתע שאצבעותיה זזות מעט. "היא מתעוררת." אמרתי. זואי הסתכלה סביב ואמרה בפליאה "ליליה וייט." אמא שלי הרימה ידיים כמודה באשמה "זואי הוליסטר. הכבוד הוא לדבר איתך סוף סוף." זואי הנהנה והסתכלה על אלי "ומי את? סליחה על הבורות." אלי צחקה ואמרה "אין שום סליחה. את לא מכירה אותי. שמי הוא אלי. אני הבוסית של ליליה." זואי אמרה "אההה." ךבסוף עיניה רפרפו אליי. "מה קרה לי?" חיבקתי אותה חזק ואמרתי "עקיצת ששן חום." מזל שהיא מבינה בזה קצת "זה עכביש חום. נפוץ במזרח התיכון אך בסיבה בלתי מוסברת הופץ גם לארצות הברית." אמרה כאילו קראה מחשבותיי. "כמה ידע מבחורה צעירה." אלי אמרה תוך כדי התהלכות הלוך ושוב בחדר. צחקתי תוך ניגוב דמעות ואמרתי "את לא מבינה כמה דאגתי לך. עליתי על העץ ואת השתעלת ולא הגבת. אמרת לי לרדת מהעץ ושנעוף מהיער ולא הבנתי למה. את לא מבינה כמה קשה לי כשקורים מצבים שאני מרגיש חסר כל שליטה." היא חייכה קלושות ואמרה "אבל אני פה. הבטחתי שלא לעזוב אותך. אני בניגוד לאחרים ממלאת הבטחות." אמא שלי נהייתה אדומה ברגע. היא השפילה את ראשה ולא אמרה דבר. לרגע הייתה שתיקה בחדר והייתי צריך גם לענות לאמא שלי על החופשה. אז אמרתי בהיסוס "אני וזואי נבוא אלייך בקיץ. אבל יש את העניין של גמר אליפות העולם. אז אולי אחרי האליפות תבואי לקחת אותי." מיד התחרטתי שאמרתי זאת כי יש גם את העניין שאם היא תבוא לקחת אותי אז היא תיחשף ויבינו שמישהו שיקר בעניין מותה. אז עלה פתאום רעיון במוחי. כיוון שהגמר אמור להיות משחק חוץ של שתי הקבוצות רוב הסיכויים שיהיה בארצות הברית אז אלי תבוא לאסוף אותי בטענה שאני הולך לעבוד בקיץ עם זואי בבית הלבן. הוא הציע לי בכאילו לשהות אצלו בתור מחווה של ידידות. "זה דווקא רעיון מעולה." אלי קפצה. זואי הרימה גבה ושאלה "מה רעיוו מעולה?" אלי הסתכלה על זואי ואמרה "רעיון שדניאל חשב עליו." זואי הרימה עוד גבה ואמרה "ואת רוצה לומר לי שאת קוראת מחשבות." היא אמרה זאת בלגלוג. אלי הנהנה ואז זואי אמרה "את לא צוחקת, נכון?" אלי הנידה בראשה לשלילה. ואז אמרה "אז אם תבואו אלינו אתם תלונו עם אמא שלך בביתי ואור יהיה אתכם. אתם תצטרכו לשמור קצת על איתמר. הוא עדיין גדל ועכשיו הוא יעלה לכיתה ב' אז תהיו איתו ותבלו איתנו בין היתר." הנהנתי בלי להגיב. אלי בהתה בקיר ואז ראיתי שהיא מסתכלת בכלל על השעון ומדברת חרישית אל האוזניה הצמודה לאוזנה "כן אני כבר באה." אז היא פנתה לאמא שלי ואמרה "ליליה, ילד שיכור מנסה לפרוץ את הגדר." אמא נעמדה ואלי התנצלה ואמרה "סלחו לנו אך אנחנו צריכות לחזור עכשיו." הנהנתי בהבנה ואז אמרתי "אני רוצה להישאר עם זואי." אמא נעמדה ואמרה "טוב רק מחר, תדאג לעוף בבקשה. ותנצחו במשחקים. אני רואה אותם כל הזמן." לא שיש לי מושג איך היא רואה רותם אבל סבבה. לפני שאמא נעלמה שוב שאלתי אותה "מתי אראה אותך שוב?" היא סובבה את ראשה אלי ואמרה "בקרוב." היא יצאה ולא חזרה. נשארתי עם זואי ונשכבתי לצידה במיטה. חיבקתי אותה ולא עזבתי.

"אם היית מבקש ממני להישאר איתה הייתי מסכים." המאמן העיר את זואי ואותי. "לא היית צריך לברוח מהחדר. אתה יודע איך הדאגת אותנו? רוברט ברח באמצע הלילה והלך לשתות. אתה לא היית בחדר כשבדקנו מי נמצא. רוברט נשלח היום הביתה ויש לנו נסיעה חזרה להוליווד. ואגב זואי, את משוחררת." התמתחנו וקלטתי שאור יום בחוץ. הסתכלתי על שעון הקיר וראיתי שכבר 10 בבוקר. "אכלתם בלעדיי ארוחת בוקר?" המאמן צחק ואמר "מזל שיש לך חברים טובים שמספרים את שעל ליבך. אני שמח שאמרת להם לפחות שאתה איתם. בבוקר הם נזכרו לומר לי שאתה עם זואי. בלילה כשהערנו אותם הם לא ידעו כלום." צחקתי וראיתי את אס מציץ מהפינה "פינינו לך את הדברים למזוודה. והאוטובוס בחוץ מחכה לשניכם. זואי, שוני ארזה גם בשבילך." זואי חייכה ואמרה "תמסור לה תודה בשמי." צחקנו והמאמן אמר "בקיצור, קומו ותתארגנו. אנחנו יוצאים. מחכים לנו באוטובוס." נעמדנו שנינו ונכנסנו לחדר מקלחת ביחד לצחצח שיניים. יצאנו מהחדר והלכנו לקבלה לסיים להסדיר את הטפסים ועלינו על האוטובוס. "הנה הכוכב שלנו." קי הכריז בסרקזם. מחאו כפיים וחא התייחסנו אליהם. "זו, מה קרה לך?" שאלו אותה. "עקץ אותי אתמול עכביש ארסי. אני בסדר עכשיו, וזה העיקר." כולם חייכו והתייחסו אליה ממש יפה. השענתי את ראשי על החלון וחייכתי לעצמי. נשארו עוד חודשיים לגמר. עכשיו יהיו עוד ארבעה משחקים עד לרבע הגמר ומחרתיים יש לנו משחק בקנדה. היום אנחנו נוסעים לראות את הסרט התיעודי ועוזבים את ארצות הברית.

אף אחד לא יעכב אותנו. מזל שזה לא רק כדורגל אלא גם חויה לימודית. לימוד על החיים. בדרך להוליווד המאמן נתן לנו חידה לחשוב עליה. חשבנו עליה כל הדרך.

"ראיתי אתמול סרט. בסרט הילד נולד למשפחת מלוכה. דודו רוצה בכס המלכות אז הוא הורג את אביו של הילד. הילד בטוח שהוא אשם במותו של האב ובורח לגלות. הוא הולך וגדל כאשר שני טמבלים מגדלים אותו. יום אחד הוא פוגש בחברת ילדות שלו, איתה הוא חוזר למקום מגוריו. הוא הורג את דודו ושולט במקומו. באזור שלו סוף סוף יש שקט ושמחה. איך קוראים לסרט שראיתי אתמול?

כל הדרך חיפשתי את שם הסרט. חשבתי ונברתי עמוק בתוך ראשי כי הסיפור היה לי מוכר מאוד. אני צריך לחשוב יותר. אולי מחוץ לקופסא. כל השכבה חשבה על השם של הסרט והיה שקט באוטובוס.

אחרי כמה חשיבות חלה תחושת תבוסתנות באוטובוס והמאמן החליט לשים לנו את הסרט המצוייר "מלך האריות." כולם אוהבים את הסרט הזה. והעברנו ככה את הנסיעה בסבבה. אני כבר שכחתי מהחידה.

אני והצרות שליRead this story for FREE!