אני והצרות שלי

התמוטטות עצבים

מפה לשם ישבתי על כורסה בלובי. זואי נלקחה לבית חולים באמבולנס. בכיתי כמו תינוק. חברים שלי לא היו פה. הם היו בחדר, ראו משחק של צ'לסי מול מנצ'סטר. הסתכלתי על שעון הקיר. השעה הייתה תשע וארבעים. "מה עם זואי?" שאלתי את המאמן ברגע שחזר למלון. "היא התייבשה. והייתה לה אלרגיה לאיזה צמח. איפה הייתם כשזה קרה?" הנדתי לשלילה ואמרתי לו "ביער הקרוב לפה. טיפסנו על עץ והיא התחילה להשתעל קצת. אחרי רגע היא הייתה על הרצפה. רועדת ורותחת מחום." הוא הניד בראשו לשלילה ואמר "מחר היא תחזור. בינתיים לך לישון." אבל אני לא יכול ללכת לישון. אני צריך עוד לברוח מהמלון בשביל לראות את אמא שלי. ולהחזיר לה תשובה. נו באמת....

כאילו שלא הספיק לי עצבים ליום אחד.. קפצתי מהחלון שלי למדרגות החירום ומשם ירדתי כרגיל. אמא שלי חושבת שאני אצא מזה בזול. אמרתי לבנים שיחפו עלי אם המאמן יגיע. אמרתי להם שאני הולך לבית החולים. הם קנו את הסיפור ונתנו לי לברוח. הלכתי לפינה שקטה ומבודדת בסמטה שבפינת המלון. ישבתי שם וחיכיתי שיעברו ה5 דקות עד לאחת עשרה וחצי. אמא נעמדה מולי מאמצע שום מקום ואני נעמדתי. זרקתי את מקל העץ ששיחקתי בו. "אהובי. אני יכולה לדבר איתך עכשיו בבטחה. אני רוצה שתבוא אלי לקיץ ונבלה קצת. אני יודעת שהייתי אמא גרועב. תן לי לפצות על השנים האלו." צחקתי בארסיות ואמרתי "לא אכפת לי השנים. אכפת לי עכשיו. מה את עושה בבית הנשיא? ואם ביימת את מותך, אז איך אדע אם תביימי עוד אחד? ומה עם זואי? עכשיו היא בבית חולים. כעסתי כל כך. רצתי ליער והיא התעלפה. היא מיובשת ואלרגית לאחד הצמחים שם. אני שונא את המתח הזה. יותר מידי דברים מכבידים לי על הראש עכשיו. כואב לי לחשוב על זה שהיא מאושפזת. אני מתחרפן. היא רוצה שניסע אלייך לקיץ אבל אני לא יודע. אני לא יכול לעזוב חברים שהכרתי. חברים אמיתיים. חברים שאכפת להם ממני. וחברים שלא יהרגו את עצמם בשביל להיעלם 50 ומשהו קומות מתחת לאדמה." אמא התחילה להזיל דמעות. הטחתי בה את כל האמת. וגם אם זה לא נעים לשמוע, זה היה חייב לצאת. "אני מבינה שאכזבתי אותך. אני מבטיחה לך שהחופשה תסתיים ותחזור לפיוזאפ. המנהל שלך היה שולח לי עדכון יומיומי על מצבך. אני מבטיחה לך שחברים שלך יראו אותך בתחילת י"ב." נתקפתי התקף צחוק היסטרי ושאלתי אותה "ומה עם הצבא? את יודעת שנשבעת שלא אלך לצבא. את שיקרת אותי כמה וכמה פעמים. אני כבר לא יודע מתי את אומרת אמת." אמא באה לחבק אותי ונרתעתי אחורה. "דניאלי. אני יודעת שאתה פגוע, אבל אני יודעת שהמקום עושה לך רק טוב. אלי סיפרה לי את מה שאמרת לה. את הכל . אתה ילד מקסים ואני רוצה להיות איתך ביחד. אתה תעשה את הצבא הזה ותחושל ותהיה לאדם חזק. אני יודעת שהשתנית מאוד מאז ששלחתי אותך לפיוזאפ. אתה לאאותו הנער שהלך מהבית. אתה התבגרת, אתה לא מתעסק באייפוד שלך או במחברת ציורים שלך. אני שומעת מהאנשים שלנו שאתה משחק כדורגל, צוחק, רוכש יותר ויותר חברים. המקום הזה עשה לך רק טוב. אז תתאר לעצמך כשתתגייס לצבא ותהיה אחראי על משהו גדול מאוד. גדול ממני וגדול מאנשים אחרים. הבית ספר מכשיר אתכם לתפקידים מעניינים לחיים. אתה צריך לשמוח שקיבלו אותך. אמנם זה בית ספר שיקומי אך זה בית ספר שממנו יוצאים עם ערכים, עקרונות, מוסר ורכישת אהדה כלפי אנשים. אני גם שמתי לב שאתה פחות ופחות מתחצף משהיית." יש כמה דברים שאנחנו דומים בהם שנינו זורקים אמת לא נעימה לאויר. וזה קשה לריב עם מישהו שמתנהג כמוני. אני חייב לראות את זואי. "אתה תראה אותה." אלי הגיחה מהצללים והמשיכה לדבר "אתם דומים מאוד. אתם חושבים באותה צורה ואתם מתנהגים גם באותה צורה, לא סתם אתה יותר קרוב אליה מאשר לאביך. זה יפה וזה טוב. אני מבטיחה לך שאם תבוא לחופשת קיץ, אמא שלך תהיה לרשותך יותר משעות ספורות היא תהיה לרשותך רוב שעות היום. אתה תדע סוף סוף מה היא באמת עושה ותדע למה הייתה חייבת לעשות את מה שעשתה. אתה רק צריך להחליט. ואחר כך ניקח אותך לזואי." הייתה שתיקה והשתדלתי לא לחשוב בצורה ברורה. האלי הזאת מפחידה אותי. 10 דקות. אין לי תשובה ולא עולים לי יתרונות וחסרונות חוץ מאלו שאמרתי. חיפשתי עוד יתרונות וחסרונות ואחרי 20 דקות הגעתי לתשובה.

"אני החלטתי. אני אשמח אבל שתיקחו רותי קודם כל לבית החולים. אני רוצה קודם לראות את זואי." אמרתי נחרצות. אמא הסתכלה על אלי ואלי על אמא. כאילו הן מדברות בתוך הראש. בסוף אלי נכנעה לאיזה ריב לא גלוי לעין והנהנה בכניעה רבה. "בואו." היא אמרה ונסענו לבית החוליפ לבקר את זואי. "אני גם רוצה שבבית החולים תמצאו את מה שיש לה ושהיא תשתחרר מחר על הבוקר." אלי לא אמרה כלום. היא רק הסתכלה עליי במראה והחזירה את עיניה לכביש. עכשיו הייתה שתיקה וחיכיתי שנגיע לבית החולים