להיות איתה לבד

123 18 17

אז ישבנו לנו על הדשא ואז זואי שאלה אותי "הכל בסדר?" והייתי חייב לפרוק את הכל... והתחלתי פשוט לספר לה מה אני רוצה לעשות.

"אני... אני מתכנן לברוח. בגלל זה התחלתי להתעלם ממך."  הוצאתי את זה במהירות והיא שתקה כמה רגעים ולבסוף אמרה "למה לברוח? לא טוב לך פה?" לא ידעתי מה לומר. "מצד אחד, אני נהנה פה. אבל אני לא מוכן ללמוד בפנימיה. אמא שלי עבדה עליי ושלחה אותי לפה בלי שידעתי. אני לא מדבר איתה כבר חודש כמעט. אתם ממש נחמדים אליי ואני נהנה. אבל אנחנו הבנים נעלה על מדים עד סוף השנה לפי מה שהבנתי. ואני רוצה ללמוד כמו בן אדם נורמאלי. אני לא רוצה להילחם או להחזיק נשק. ובעצם התרחקתי ממך ובזמן האחרון קצת גם מהבקסטריט בויז כדי שלא יקשרו אליי יותר מידי, כשאעזוב אני אהיה סתם עוד ילד שהיה והלך. את מבינה?" היא שתקה. בהיתי בברווזים ובציור הגמור שלי שעכשיו היה זרוק בצד הדשא. "תגידי משהו." אמרתי לה ואז היא שאלה אותי "מה יש לי כבר להגיד?" הנדתי בראשי ואמרתי לה "לא יודע. אני לא יכול להשאיר דברים פתוחים. אבל אני אשמח לשמוע את דעתך על התכנית שלי." היא ניערה את ראשה ואמרה "אני חושבת שזו הגזמה, הבית ספר פה מעולה, וממש מתייחסים אליך, לא כמו בשאר בתי הספר שהיית בהם. יש לך עתיד בכדורגל ואתה נכנס לרוב השיעורים ועונה תשובות שקשורות. אתה סיפרת לי באולם באולינג על כמה שסבלת מהיחס של כולם, פה אתה לא סובל. ואני רואה אותך מחייך. ואם אתה צריך שאני גם אוריד את האוזניות ואת לוח הציור, בבקשה. אני אעשה הכל כדי שתרגיש שייך לפה, ושתסמוך על אנשים ותרגיש בבית. אמא שלך וויתרה עלייך?" הנהנתי והיא המשיכה "אז אנחנו אימצנו אותך לחיקינו." היא לא אמרה יותר שום דבר. אני הסתכלתי על האמא ברווזה והילדים שלה מקרקרים סביבה. ואחרי כמה רגעים של שתיקה, הפניתי את מבטי מהברווזים והסתכלתי על זואי, שהססתכלה עליי.

לא אמרנו דבר. העיניים הסגולות שלה נצצו והייתי חייב אז... נישקתי אותה על השפתיים. היא לא התנגדה ואני נישקתי אותה בעדינות ולאט לאט היא הפכה את הנשיקות ליותר לוהטות. התרחקנו בשביל לנשום ואז חייכתי אליה.

נשכבנו לנו על הגב ובהינו בעננים. מידי פעם היא הצביעה על ענן ואמרה שהוא דומה לחייה או מטוס. הצמדתי אותה לחיקי והיא נשענה על חזי. עבר ככה הזמן עד שמישהו עשה עלינו צל.

"דניאל, למה אתה לא בשיעור?" ראיתי את המאמן מסתכל עלינו. התיישבנו ביחד וחייכתי בבישנות שלא אופיינית לי ואמרתי "אני לא יכול לחשוב כשכואבת לי הרגל." זואי צחקה ואמרה "אנחנו בדיוק הולכים לשיעור. היה לו קשה לאכול אז לקחתי אותו לפה לנשום אויר." המאמן הנהן ואמר "יופי, אתם מאחרים אז יאללה תתחילו ללכת."הוא הסתובב והלך.

כשהוא נעלם מטווח השמיעה שלנו, זואי ואני צחקנו והתגלגלנו על הדשא.

 

נעמדנו והתחלנו להתקדם. היא הלכה בקצב שלי. אבל בכל זאת ניסיתי לקפוץ מהר עם הקביים. ובדרך היא אמרה "אני אתחיל להסתובב איתכם. איתך והבקסטריט בויז אבל בתנאי אחד. שאתה מתחיל להתחבר לסגנון הבית ספר ומתחבר לסוג של האנשים פה." הנהנתי ואמרתי "סגור. אבל בתנאי אחד, שתעני לי על שאלה." היא חייכה ושאלה "איזו שאלה?" הסתכלתי ימינה ושמאלה ואז שאלתי "אנחנו זוג?" היא הסמיקה ואמרה "מבחינתי כן, השאלה מה אתה רוצה?" הסתכלתי עליה ועצרתי. היא חזרה כמה צעדים אחורה ואמרתי לה "ברור." היא חיבקה אותי והלכנו ככה כמה רגעים עד שהבנו שהקביים לא עוזרים במצב הזה. הקרבתי קב אחד והיא לקחה אותו והמשיכה לחבק ולתמוך בי בהליכה הצולעת. 

אני והצרות שליRead this story for FREE!