יותר מידי אנשים סובבים אותי

127 17 22

אני מת משעומם. הגעתי לפנימיה והמאמן שחרר אותי. מכיוון שאני לא יכול להתאמן בכדורגל עם הבנים אז יש לי ימי חופש.

אני אמור ללכת לבית הספר ומשם יש לי אחר הצהריים פנוי. אני לא בנוי לזה, אני צריך להעסיק את עצמי.

איך שירדתי מהרכב של המאמן קפצו עליי במלא שאלות.

"תגיד אתה תעשה משהו עם נלסון? אתה חייב להחזיר לו."

או ששאלו "איך אתה מרגיש?" לא עזבו אותי במנוחה.

אני הלכתי עם הקביים לבקתה ותיפסתי בקושי על המיטה שלי. אחד החסרונות בגבס וקומה שניה. אבל עשיתי את זה כמו גדול. התיישבתי בפינה שלי וחשבתי לעצמי מה אעשה עכשיו כשאין לי כדורגל למלא את השעות? העברתי ככה את הזמן במחשבות ובסוף נרדמתי. דילגתי על ארוחת הצהריים וארוחת הערב.

"בלונדי, קום. יש ארוחת בוקר." לינק זרק עליי כרית מהמיטה שלו. נאנחתי בקול ואמרתי לו "לא רוצה." הוא ענה לי "בחייך. פספסת את כל הארוחות אתמול, אתה לא רעב?"

באנחת יאוש קמתי וירדתי מהמיטה בזהירות. לבשתי מכנסי ברמודה שהגיעו לי עד הברכיים. לא יכולתי ללבוש מכנסיים אחרים, זה לא היה עובר לי ברגל. שמתי גופייה שחורה ומעל זה סווטצ'רט שחור. נהיה קריר עכשיו. אנחנו כמעט בסוף ינואר. נעלתי כפכף כי לא היה לי יפה רק נעל אחת. חבשתי כובע צמר שחור של נייק ואני חייב לומר שעכשיו נראתי כמו אמינם. לקחתי את התיק עליי כי לא היה לי כוח לחזור לבקתה בשביל תיק בית ספר.

החזקתי את הקביים וקיפצתי לחדר אוכל בשקט. הבנים הציעו לי עזרה אבל סירבתי.

התיישבנו לאכול ואני קלטתי שזואי מסתכלת עליי. וקוראת לי לבוא אליה לשולחן הבודד. תפסתי את שתי הקביים ביד אחת ואת מגש האוכל ביד השניה וקיפצתי לי עד אליה.

"זה נכון?" היא שאלה. משכתי בכתפיי ושאלתי "מה נכון?" היא הנהנה לכיוון הקרסול שלי. "אה זה? סתם סדקים בקרסול. שלושה שבועות בלי אימונים וגבס כבד ומציק." היא גיחכה ואמרה "אני מצטערת על יום שני. לא ראיתי שאתה סובל מכאבים. רק רציתי לשאול למה רק אתה יצאת משיחת הסיכום. אבל הבנתי שהעיפו אותך כי פרסמת מידע שאסור לבנים לדעת לפני המחצית השניה." הנהנתי ושאלתי אותה "אני אשב לאכול פה כי אני לא מתכוון לקפץ חזרה. את יכולה לפנות לי מקום?" היא הנהנה במהירות ועזרה לי להתיישב. מיד אחר כך הצטרפו כל הבקסטריט בויז ושאלו כולם פה אחד "אתם זוג עכשיו?" זואי נהייתה אדומה ואמרה "אנחנו ידידים והוא סך הכל אוכל פה. הוא לא יכול לקפץ עם מגש ביד חזרה לשולחן." קי חייך ואמר "אם בלונדניאל. שזה השם החדש שקיבל, יושב פה אז גם אנחנו. אנחנו לא מפקירים חיילים בשטח." קי היה חייב להגיד חיילים?!?!?!!

הכנסתי את המזלג עם החביתה לתוך פי רק בשביל לסתום את הפה. לא היה לי תיאבון. אף על פי שלא אכלתי יומיים ומשהו.

זואי דיברה עם הבנים על כל מיני דברים ואני שקעתי במחשבות על הרגל שלי ועל האנשים שנמצאים פה. חשבתי גם על השיחה עם אמא שלי. אני שוקל להתחיל לקרוא לה בשמה הפרטי, אם היא וויתרה עלי אז למה שאקרא לה אמא? ולמה שהיא תקרא לי 'בן שלי'?

"בלונדניאל." פק קרא לי ואמר "אתה מעופף היום, הכל בסדר?" הנדתי לשלילה ונעמדתי על רגליי. קפצתי לפח ופיניתי את המגש. זואי נעמדה לידי עם הקביים ואמרה לי "שכחת משהו." זייפתי חיוך ואמרתי "תודה. אני צריך לצאת לנשום קצת אויר." היא הנהנה והורידה מגבי את התיק. לאחר כמה מחאות נכנעתי והיא ליוותה אותי אל האגם.

התיישבתי בכבדות והיא התיישבה לידי. הוצאתי מהתיק את המחברת והתחלתי לצייר באותיות.

אני והצרות שליRead this story for FREE!