For every story tagged #WattPride this month, Wattpad will donate $1 to the ILGA
Pen Your Pride

אני והצרות שלי

619 27 8

אני רץ ורץ ורץ ומגיע ליער חשוך. עצים מימיני עצים משמאלי ומאחורי ומלפני. אין שבילים או דרכים כדי לזכור איפה דרכתי לפני שניה. אני מתחיל ללכת אך לפני אני מסמן את העצים שאני עובר לידם, מסמן אותם בדם שלי, שאזהה אותו למקרה שאלך במעגלים. אני ממשיך ללכת וללכת ואני מגיע לנקודה שאני לא רואה את ההמשך. אני ממשיך ללכת ישר ואז אני נופל לתוך תהום.

"דניאל קום לבית הספר." קפצתי מהשינה שניה לפני שאמא דיברה. הסתכלתי סביבי לראות שאני עדיין בחדר שלי ובפיג'מה שלי. "פיו איזה מזל." אמרתי לעצמי. ואז אמרתי לאמא "אני ער." קמתי והתארגנתי לבית ספר. לקחתי את הרכב ויצאתי מהבית.

אני בכיתה י"א ושמי הוא דניאל כמו שהבנתם. אני בן 17 ממחר. אני טיפוס כזה שלא מתחבר לכולם. אני אוהב להיות עם המוזיקה שלי ועם עצמי. מי שקרוב אלי נשאר קרוב מאוד, ומי ששונא אותי? מתעלם ממני. ברוכים הבאים לגיהנום. לחיים שלי.

"I'm on a high way to hell

High way to hell"

איזה שיר כיפי לפתוח איתו את הבוקר. לעמוד איתו בפקקים ואני שר אותו בקולי קולות. אני במרחק של רמזור אחד מבית הספר ואני שוקל אם לנסוע באדום כי השעה שמונה וחצי כבר ואני מאחר בטירוף. אבל לא צריך, אני רואה שעוד שניה הוא יתחלף לירוק. הגעתי לבית ספר והחניתי במקום הכי רחוק מהשער, כי כשמאחרים כבר לא נשאר מקום. לקחתי את התיק, זרקתי אותו על כתפי והתחלתי לרוץ לכיוון הבית ספר. נכנסתי לכיתה והמורה הסתכלה עליי "דניאל? שוב פעם איחרת? זאת הפעם החמישית שלך החודש. ואני אצטרך לצלצל להורים שלך." הנהנתי ואמרתי "תהני." אני חוצפן קצת אבל ככה זה כשאתה לא חברותי. היא הנהנה לעבר הכיסא הפנוי היחידי בכיתה שהיה אי שם בסוף ואמרה "לך תשב ותוציא את המחברות שלך." התיישבתי בכיסא והוצאתי את המחבר קשקושים שלי. היא המחברת היחידה שהולכת איתי לכל מקום. במקום להקשיב אני מצייר במחברת ופורק עצבים. הפעם התחלתי עם קו, שהתקדם לעוד קו ולאחר שניה שמתי לב שאני מצייר את המורה הזאת בצורה מכוערת. זה גרם לי לגחך. המורה יישרה את מבטה ונעצה בי את עיניה השחורות כלילה "משהו מצחיק אותך דניאל?" הנדתי בראשי לשלילה ואז אמרתי "השתעלתי בסך הכל." השטינקר של הכיתה במקרה ישב לידי, הוא תמיד דוחף את האף והפעם זה היה לתוך המחברת שלי. "לא נכון המורה, הוא צייר קריקטורה שלך והקצין את צורתך." המורה בן רגע נעמדה מעליי ליד השולחן שלי ותלשה את הדף מהמחברת ותוך כדי שהיא חוזרת אל הלוח, מסתכלת בתוך הקריקטורה ומתמקדת בכל קמט שציירתי. "תודה לך אוראל. דניאל, אתה חושב שאני עד כדי כך זקנה שאתה מצייר אותי ככה?" היא החזיקה את הדף בצורה שכל הכיתה תראה. כולם צחקו ואני קברתי את עצמי בתוך הכיסא. "את האמת, אני חושב שאת זקנה, שאת גרה בבית ספר עוד מיימי מלחמת העולם הראשונה. וכן יש לך קמט כזה ענק." סימנתי עם היידים שלי "על האף." סיימתי את המשפט. היא כבר ראתה רק כעס בעיניים ויכולתי להישבע שיצאו לה אדים מהאוזניים. ברגע הצלחתי לדמיין מד חום מתפוצץ מחום. ספרתי עד שלוש בלב והיא צרחה "דניאל. גש מיד למנהל ואתה נשאר בריתוק היום עד 7 בערב." צחקתי בקול חזקק ואמרתי לה "את לא יכולה להשאיר אותי עד שבע המקסימום שמותר לך הוא עד 4 וגם ב4 אני עדיין לומד." היא השיבה בקול מתוח "לא לעוד הרבה זמן, לך מיד למנהל  ותראה לו את הציור שקשקשת פה. ברור? עוף." חייכתי והסתכלתי סביבי. יצאתי מהכיתה בראש מורם, עצרתי אל מול המורה ואמרתי כדרך אגב "היא די דומה לך. היא אפילו יותר צעירה ממך." ראיתי אותה עוד שניה מעיפה לי סטירה, אבל היא עצרה את עצמה וזרקה לי את הדף בין הידיים. התיישבתי במזכירות וחיכיתי למנהל שיקרא לי ובינתיים המשכתי לצייר במחברת.

אני והצרות שליRead this story for FREE!