לעצור את הזמן

פרק 43

הוא חייך במרוצות וסגר את המצלמה, "מעולה, עכשיו נראה את החברים הגיבורים שלך.." הוא אמר והשאיר אותי לבד בלדר, שרועת דם.

נ"מ של שון:

כמעט 10 דקות שמעו צעקות וריב ענקי, רוב הצעקות היו של בלה, כשהכול נגמר, פחדתי שהוא פשוט הרג אותה... מייק נכנס לחדר שבוא אנחנו היינו, והראה לנו את הסרט, כול צרחה של בלה הוא החזיר אחורה כדי להראות לנו שוב, הרגתי את ליבי נשרף, זה כאב כ"כ...

"נו... תראו כמה שחברה שלכן טובה בתור שחקנית, טוב בואו נודה, לצרוח היא יודעת..." אמר מייק ורציתי פשוט לפרק אותו עד שיבכה כמו תינוק. בראד נראה מרוסק, כמעט מת. הוא השתעל והכרתו נעלמה, לפתע עבר גבר וסחב את בלה המוטשת ומלאת הדם לאיזה מרתף. "לאן לוקחים אותה?!" שאלתי בפחד. "אל תדאג, גם אתה וחברך הולכים לשם.." אמר מייק והם באו לקחת גם אותנו, זה היה מרתף חשוך וקטן, חנוק ובלי כלום, הם קשרו את שלושתינו בלי יכולת לזוז, הבטתי בבלה, היא נאבקה לחייה... בתכלס כולנו... "בראד.. " נשמע קולה בלה בלחש. "מ..ה?" שאל בראד חצי מעולף. "זאת לא אשמתך... אני רק רוצה שתדע את זה.." היא אמרה בפחד. "אני מצטער.... ק-קשה לי להאמין... אני מעדיף למות..." הוא אמר ופחדתי לדעת לאן השיחה הזאת תידרדר. "אל תגיד את זה.... אתה בסדר..." היא מילמלה. "כנראה שלא נצא מכאן בחיים..." אמרתי בייאוש. "כנראה.." אמר בראד ולא דיבר עוד, בלה שתקה... דמעה ירדה מעיניי. "בלה?" לחשתי. "בלה?" שאלתי שוב כי לא ענתה. "מה שון?" היא שאלה בלי כוח. "אם לא נצא מכאן בחיים.. אני מצטער שזה קרה ככה, אני רק רוצה שתדעי שאני או..." לפתע נשמעה צפירה חזקה, עולה ויורדת עינינו נפתחו לרווחה, שוטרים פלשו למקום, וחיפשו אותנו "הלוווו!!!! ישפה מישהו?!!" נשמע קול שוטר, ואורות פנס היבהבו. "כן!!" צעקנו אני ובלה ביחד בשיא הכוח, השוטר מצא אותנו והביא איתו תגברות. סוף סוף ניצלנו!

נ"מ של הסיפור/ בלה:

"תעזרו לנו!" אמר השוטר. "תשחררו אותם, ותזמינו אמבולנסים!" צעק השוטר הנוסף. "צריכים תגבורת! והרבה ניידות! מהר!" הוא צעק במכשיר הקשר וניגש אליי. "ילדה, את בסדר?" הוא אמר והדק את הדופק שלי, "מה קרה לו?" הוא שאל והצביע על בראד. "אני שמחה שניצלנו... טום... אמי... ידעתי שתצילו אותי..." אמרתי כמעט בלי הכרה. "היי! מישהו! אני צריך עזרה! הילדה לא בסדר!" הוא צעק וכמה רופאים הגיעו ולקחו אותי על עלוקה, ראיתי במטושטש אך הם לקחו גם את בראד ושון.

בבית החולים:

"בל.. בל... בל.." שמעתי קולות צרודים וקטנים. "אמי... טום.... אתם לא נטשתם אותי... ידעתי שתחזרו..." מילמלתי. "בלה... בלה קומי את חולמת..." נשמעו קולות. "אל תהרגו אותי... אני איתכם..." בלה!" פקחתי את עיניי כקפואות וסובבתי לאט את ראשי, זה היה שון, הוא חייך חיוך קטן. "שון..." אמרתי בבכי. "די אל תבכי... איך את מרגישה?" הוא שאל וניגבתי את דמעותיי. "יותר טוב... איפה בראד?..." שאלתי בדאגה. " הוא לא כאן, הוא בבית חולים אחר, הוא היה זקוק לטיפול מיוחד, מצבו גרוע משלנו, הוא היה יכול למות ישירות, אך כול הזמן הזה נלחם על חיו.." אמר שון בייאוש. "שון?" "אממ??" הוא שאל. "תגיד מה רצית להגיד לי אז במרתף..?" שאלתי מנסה לנשום. "אממ.. כלום... אני.. אני לא זוכר.."