Passage to parallel world/מעבר לעולם מקביל

פרק 1

בחורה יפה שעמדה לידם, בעלת שיער ורוד בהיר, אמרה בבילבול: "קפטן יאמאטו, מי זו הבחורה הזו?" צפיתי בה מעיפה לעברי מבט מבולבל. 

'איפה אני? מי אלו?' מוחי התקוע חזר לפעול לבסוף, ולאחר מספר דקות של תדהמה וקיפאון, התחלתי לשים לב לסביבתי. שום כביש לא נראה באופק, לא מכונית או כל סימן אחר למודרניזציה. 'זה חלום, זה חייב להיות,' חשבתי באופן אוטומטי, בעודי מתבוננת סביבי בפאניקה מתגברת. אבל אם זה חלום, הוא מוחשי ביותר. לעזאזל, מוחשי מדי. 

"מי את?" קפצתי ממקומי כאשר הנער הבלונדיני נעץ בי מבט נחוש. הבנתי שהוא זה שהפנה אליי את השאלה. מתוך ההלם שהייתי נתונה בו, תחושה נוספת פילסה את דרכה לליבי. כעס. 

"אני יכולה לשאול אתכם את אותה השאלה!" שילבתי את זרועותיי ונעצתי בו מבט נחוש לא פחות. "מה זה המקום הזה? איך הגעתי לכאן?" את שאר שאלותיי הפניתי בעיקר לגבר בעל רצועת הברזל המוזרה, כי הוא היה נראה המבוגר ביותר מבין שלושתם. 

"את נמצאת בקונוהא, כפר העלה הנסתר," הוא ענה בעודו מתבונן בי בסקרנות. 

"קונו-מה?" לרגע חשבתי ששמעתי אותו לא נכון. 'על מה הוא מדבר? כפר?!' 

"קונוהא, כפר העלה הנסתר. אף פעם לא שמעת על הכפר שלנו? הוא נמצא במדינת האש," התערבה הבחורה עם השיער הורוד, ועברתי להתמקד בה. 

"מדינת האש?..." מילמלתי חלושות. "אני חולמת, נכון?" עצמתי את עיניי ותפסתי בראשי, מנענעת אותו בחוזקה. 

"את באמת לא מכאן, נכון?" פנה אליי הבחור הבלונדיני, ופקחתי את עיניי על מנת להתבונן בו. הוא נראה רציני יותר אך עם זאת פחות נוקשה מלפני כן. 

"מכאן? מה זה מכאן? איפה אני לעזאזל? לאן ניו יורק נעלמה?" מבלי משים קולי התרומם, וחשתי על סף בכי. בלעתי את הגוש שהיה בגרוני ומיצמצתי בעיניי. 

השלושה שהיו מסביבי נראו עתה מבולבלים אף יותר, אך המבוגר בעל רצועת הברזל מסביב לראשו פנה אליי בעדינות: "אני מבין שאת מבוהלת ולחוצה. אני מבטיח שנסביר לך הכל בזמנו. אני מניח שזימנתי אותך לכאן בטעות, ואני מצטער על כך. אין לי מושג איך דבר כזה קרה. אך לפני הכל, אני חושב שכדאי שניקח אותך להוקאגה שלנו."

'הוקאגה? על מה הוא מדבר?' דבריו בילבלו אותי לגמרי, אבל הבנתי שאין לי ברירה. אין לי שמץ של מושג היכן אני ואיך לחזור חזרה הביתה. 

"בואי איתנו, הכל יהיה בסדר," הנערה היפה בעלת השיער הורוד, שהבחינה עד כמה אני לחוצה ומבוהלת, ניגשה אליי ונגעה בידי בעדינות, לסמן לי שהכל בסדר. כאשר התבוננתי בה היא חייכה לעברי חיוך מעודד, ובאיטיות חייכתי חזרה. לאחר מכן היא הזדרזה להדביק את הנער הבלונדיני והבחור הבוגר בעל רצועת הברזל, ואני מיהרתי אחריה, משתדלת להדביק את הקצב.