My Partner

פרק שתים עשרה

"כמה סוכר?" שאלתי והתקדמתי לכיוון המטבח שכבר התחלתי להתרגל אליו.

"כפית אחת." היא קראה מהסלון ואני הרתחתי מים בקומקום.

לפתע שמעתי דלת נפתחת, והנחתי שיהונתן חזר מאיפה שהוא לא חזר.

באמת, אין לו עבודה? משפחה? חברים?

למה הוא כל הזמן בבית?

הכנתי לנטלי את הקפה במהירות ויצאתי עם הכוס אל הסלון.

עיניי נפערו בהפתעה כשראיתי את יהונתן יושב ליד נטלי, כשידו על ידה, והוא מחייך אליה ברכות שבחיים לא חשבתי שאראה אצלו.

עיניו הביעו חמימות ומעט ניחום אפילו, ונטלי הייתה נראת מעט נואשת.

"אהמ," כחכחתי בגרוני והתקדמתי לכיוון שניהם.

נמנעתי מלהביט בהם בזמן שהנחתי את כוס הקפה של נטלי על שולחן העץ, ורק אז הרשתי לעצמי להרים את עיניי.

עיניו של יהונתן הביטו בי באותו מבט קר, שלפני שניה, שהיה עם נטלי לבד, לא היה זכר אליו.

קור עטף אותי וגרם לי למעט עצבות.

למה דווקא אותי הוא כל כך שונא? מה עשיתי שגם לו לשנוא אותי כל כך?

"תודה, מיקה." נטלי הודתה לי וחייכה אלי חיוך קטן, ואני הנהנתי בנוקשות במעט והתיישרתי במקומי.

"אני לא אפריע לכם לדבר-"

"מה פתאום, את לא מפריעה. באתי בשבילך, בשביל לראות איך את מסתדרת," נטלי ביטלה את דאגותיי ואת חוסר הנוחות שלי.

למרות שעדיין, למה כל כך אכפת לה ממני?

זה אפילו טיפה מוזר.

"את נרשמת לבית ספר כלשהו?" נטלי שאלה בהתעניינות בזמן שאני התיישבתי מצידה השני על הספה.

"כן, הוא קרוב, עשר דקות מהבית." אמרתי בשקט והתעסקתי באצבעותיי.

איך אני יכולה לספר לה שסביר להניח הבית ספר יגלה שאני לא נמצאת בשום פנימיה או בית אומנה, וכנראה ידווח עלי לרשויות?

זה יוביל אותי מהר מאוד בחזרה הביתה, למרות שאני מתה מפחד רק לחשוב על המכות שאקבל.

"נפלא! אולי יהונתן יוכל להקפיץ אותך בבוקר מדי פעם," נטלי דחקה את מרפקה בצידו של יהונתן, שגיחך בחוסר אמון.

"לא, אין צורך. אם זה עשר דקות באוטובוס, אני מניחה שזה עשרים דקות הליכה. לא תהיה לי בעיה." התעלמתי מהגיחוך המזלזל של יהונתן ועניתי תשובה הגיונית לחלוטין.