I remember you

הקדמה

השכתוב יצא לדרך,מבטיחה שזה הרבה יותר טוב🤭

לפני שלוש עשרה שנה, כשלידיה הייתה בת 5 היא חיכתה לאמה מחוץ לחדר הניתוח.
היא הייתה מבולבלת, מפוחדת ולא הבינה מה קורה סביבה.
היא ליטפה את שערה הג׳ינג׳י הארוך
וניחמה את עצמה שהכל יהיה בסדר.
כשפניה היו מושפלות אל רצפת בית החולים, צעקות נשמעו מצד ימין, רופאים רצו סביבה כשהם סוחבים אלונקה שעליה נמצא ילד.
לידיה החווירה, היא הביטה טוב מאוד אל פניו ודקירה הורגשה בבטנה, היא הרגישה נורא, היא לא אהבה את בית החולים הוא הפחיד אותה, כל האנשים שפה והבכי. שגעו אותה.

היא שמעה רופא מדבר עם אישה בשנות ה-20 לחייה, היא ציטטה לשיחה בעזרת שמיעת העל טבעי שלה.
"אנ..אני... גברת תרגעי" ניסה הדוקטור לדבר אך לשווא האישה לא הפסיקה להשתגע.
"גברתי!"
האישה הרימה את עיניה אליו ושתקה.
הדוקטור כיחכח בגרונו והמשיך, "אני מצטער גברתי, אך הסיכויים שג'קסון יתעורר נמוכים מאוד, אין לו הרבה סיכוי" הדוקטור הפסיק לרגע ונגע בכתפה של האישה.
"האם תשקלי... ל..לנתק אותו מהמכשירים?"
האישה הרימה את מבטה, ועיניה האדומות והרטובות נעצו בו בפחד והלם.
"מ..מה רוב האנשים עושים במצב כזה"
"ובכן, רוב האנשים נותנים שלושה חודשים, ובזמן הזה הם כבר חושבים על לנתק אותו, ואז זה פחות קשה".
האישה הנהנה לאט.
"אני אתן לך לחשוב על זה" הדוקטור נגע בגבה כתנועת עידוד והלך,מותיר את האישה הצעירה שבורה לגמרי,מתחילה לעכל שבנה הקטן לא יחזור עוד.
לידיה ידעה שזה רעיון לא טוב, אך בכל זאת היא מצאה את עצמה בחדרו של אותו הילד.
היא התקרבה אל מיטתו ונגעה בידו הקטנה, היא קירבה אותה אל פיה וחשפה את שיניה החדות, היא נשכה אותו עיניה האדומות זהרו, ודמו נטף מפיה.
היא הסתכלה מסביב בפחד וברחה מחדרו היא ידעה שמה שעשתה היה טיפשי, אבל היא ריחמה עליו, אף אחד לא צריך לדעת על זה.