כלואה: פרק 21- את.

2.7K 190 12
                                    

"מה? מי זאת?" נלי מיד קפצה ממקומה. היא אחת כזאת שתמיד חייבת להיות בעניינים. אנדרס לא פצה את פיו. "בקיצור הבנתם למה אנדרס לא יכול לבצע" מייקל שבר את השתיקה ששררה "מי מתנדב?" כולם השתתקו. פתאום כולם מפחדים לנעוץ סכין שלוש פעמים בלב אדם שעשה רע לאנשים. "אפשר לשמוע קצת יותר על הסיפור?" שאלה נלי. היא מתעקשת להיות בלב הדברים. "לילי היא סייעת גננת" כולם הבינו ורק אני מתעקשת עם מוחי שיעזור לי "מה זאת אומרת?" העזתי להוציא מפי משפט שמעיד על כך שאינני מבינה. "היא מתעסקת עם ילדים ואחד הילדים חזר עם סימן כחול הביתה ומשיחה איתו עולה שהיא התעללה בו" מייקל ענה לי תשובה חדה וברורה "כבר חקרנו את כל הנושא עלינו על מצלמות האבטחה של הגן וזה אכן נכון" הוא לקח מאיתנו את הספק אם זה נכון "הגנו על קבצי הוידאו בסיסמה, ייקח זמן עד שהמשטרה תגיע לזה" הוא סיפק לנו עוד מידע. מייקל הסתכל על שעון היד שלו "אני אקרא לכם עוד מעט" הוא זרק לאוויר "אני חייב ללכת. תסגרו על איזה תפקיד כל אחד, אנדרס נשאר כאן" הוא אמר ויצא. "רצית משימה רצינית לא?" טפחה נלי על שכמו של טומי. "לא לרצוח" הוא מיד הסביר לה את כוונתו במשימה רצינית. "אני לא תופסת את המקום של אנדרס שיישכח מזה" אמרה נלי בקול מתנשא. העברתי את מבטי לאנדרס, מחכה לראות אם יגיב לה. פניו עוד היו שקועות בתמונה של הילדה, אני חושבת שעדיין לא הזיז את מבטו ממנה עוד מאז שקיבלנו אותה.

"תלכי את" נלי משכה את תשומת ליבי "אני?" הסטתי מבטי אליה מקווה שהיא לא מתכוונת אליי "כן, את רואה פה עוד מישהי?" ענתה לי ברוע "אני ילדה מידי בשביל הדברים האלה" עניתי לה בחיוך, בכוונה. בדיוק כמו שהיא אמרה לי קודם לכן שאני ילדה מידי בשביל משימות גדולות. למדתי כבר איך להתנהג עם נלי. מזווית עיניי ראיתי את טומי מחייך. נלי השמיע אנחת עצבים ובלבי חשבתי שזה כבר יעבור לה, בעיה שלה שהיא תמיד עוקצת אותי.

"אין לי כוח לצוות המסריח הזה כבר" נלי התרוממה מהכיסא ויצאה מהמועדון בעודה טורקת את הדלת בחוזקה. "כועסת" סינן טומי לעבר הדלת שכבר נטרקה.

טומי הסתכל עליי והסיט מבטו לאנדרס, מסמן לי לגשת אליו. נשכתי שפתיי, הרי הוא ביקש שאתרחק ממנו. טומי נתן לי דחיפה קלה ברגל ויצא מהמועדון.

בלעתי את הרוק, משפילה את עצמי בפעם השנייה היום. "אנדרס" הגיתי את שמו בעודי יושבת בכיסא והוא עומד. הוא לא ענה, רק שתק עוד בוהה בתמונה הקטנה.

נשכתי שפתיי, חושבת מה לומר. קמתי מהכיסא ונעמדתי מולו. הוא אינו הסיט מבטו לעברי בכלל. הנחתי את ידי על התמונה, מסתירה את הילדה ומורידה לאט לאט את התמונה למטה.

"אנדרס" אמרתי שוב את שמו בתקווה שיסתכל עליי. הוא הסיט מבטו אליי בעדינות והבנתי שהגיע זמני לדבר. הרטבתי את שפתיי, מנסה למשוך זמן.

"מי זאת?" שאלתי, יודעת שהוא יודע בדיוק למי אני מתכוונת. "לילי שלי" הוא העביר מבט חטוף בתמונה שנמצאת בידו למטה והחזיר מבטו אליי. "מי זאת לילי?" שמעתי בקולו עצב רב.

הוא התהלך לכיוון הכיסא שעליו טומי ישב והניח את התמונה על השולחן, התיישבתי על ידו.

"תשתף אנדרס" הנחתי ידי על כתפו ותמכתי "זה יעשה לך טוב" מנסה לשכנע אותו. הוא היישר מבטו אליי "היא הייתה המוצלחת" כיווצתי גבותיי וניסיתי להבין על מה אנדרס מדבר "מוצלחת?" חזרתי על המילה שהתקשיתי להבין. "אחותי הקטנה" פערתי את פי קלות וגם עיניי מעט נפתחו "אחותך?" חזרתי בשוק על הקשר ביניהם. הוא שתק וקיבלתי את השתיקה כהסכמה. "ואו" אמרתי "אני לא מאמינה" התעלמתי לגמרי מהקושי שאנדרס חווה.

"אני לא מאמין שהיא בחיים" הוא אמר בקול שקט ועדין, קול שלא שמעתי מגרונו אף פעם. "לא ראית אותה?" הופתעתי "לא, לא מאז היום ההוא שאבא שלי נרצח" בלעתי את הרוק. "השארת אותה לבד?" הוא שתק כמה שניות ארוכות ואז ענה "כן". השתיקה שררה בנינו דקות אחדות. "הייתי חייב לדעת מי רצח את אבא שלי" הוא הסביר לי מדוע. "היא בטח כזאת כי היא כועסת על שגדלה לבד" הוא זרק לאוויר ולא הצלחתי להבין את המשמעות "כזאת מה?" שאלתי בעוד פניי מעוותות "מתעללת בילדים" הוא נאנח וסגר את ראשו בין ידיו, מתעקש להתעלם מהמציאות הכואבת שמונחת לנגד עיניו. "אתה חושב שזה בגלל זה?" התעלמתי ממה שקורה לו. "כן מרי" הוא הרים ראשו אליי "אנשים שגדלים בלי משפחה הם גדלים להיות אנשים דפוקים" הוא הרים את קולו עליי ושררה שתיקה קצרה בנינו "כמוני" הוא הוסיף ויכולתי לשמוע נימה עצובה בקול שלו. נשכתי את שפתיי, חשבתי מה לומר על דבר כזה "אתה תיתן להם לרצוח אותה?" כלאתי אותו בין עיניי "אין לי ברירה" הוא ענה במהרה. "מה אין לי ברירה?" כעסתי עליו מעט "היא המשפחה שלך" עניתי "היא כועסת על שנטשתם אותה!" הרמתי את קולי "עלייך! שנטשת אותה!" אני חושבת שפשוט פחד להתפרק מולי. ישבנו ככה דקות אחדות. אני מסתכלת עליו והוא עם ראשו למטה. "מרי" הוא אמר את שמי בשקט שקצת מפחיד.

הוא הרים את מבטו אליי "אני רוצה שאת תעשי את זה" הוא ביקש.

"אעשה מה?" מתחננת לאלוהים שזה לא מה שאני חושבת שזה.

כלואהWhere stories live. Discover now