נבואת הערפדים- הנבחרים

הקדמה

אני אהיה בת שש עשרה בקיץ הזה. עוד חודשיים לכל היותר....אמא ואבא תכננו לעשות לי מסיבה עם כל החברים שלי, אבל אני מניחה שזה כבר לא יקרה עכשיו.

קשה לי להאמין שעבר שבוע מאז השרפה, קשה לי להאמין שהייתה שרפה מההתחלה.
אני לא הספקתי לקלוט עוד את המצב החדש...

שום דבר לא יוכל לחזור להיות כמו פעם, לא משנה כמה אנסה המצב ישאר אותו הדבר, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ולצערי את מה שנעשה אין לתקן.

"אנאבל את יורדת?!" צעקתו של דודי זאק נשמעה מהמדרגות, בעוד אני שומעת פסיעות קטנות.

"כן! עוד רגע!" צעקתי, לא טורחת להסתובב אל הדלת אפילו. ראשי עדיין תקוע בחלון ועיניי מביטות החוצה, אל החצר.

זה מדהים איך הבית נשרף, אבל בחוץ הכל נראה רגוע, כאילו שום דבר לא קרה.
העולם ממשיך לזוז למרות האובדן שלי, למרות הכאב שאני חשה.
השריפה לא פגעה בכלל בחצר הבית, הדשא באותו צבע ירוק והנדנדה עם הגלגל שמחוברת לעץ נשארה שלמה.
זה כאילו האש בכלל לא נגעה בחצר....
זה הגיוני?

בפנים הקירות מתקלפים והכל נראה כמו פחם ואפילו הריח של העשן עוד בפנים, אבל בחוץ שום דבר לא נראה, אפילו לא פיסה אחת של דשא שנשרפה...מוזר.

"אנאבל!" זאק צעק שוב וצעדיו התחילו להתקרב אל הדלת של חדרי הסגורה והשבורה.

"עוד שנייה!" עדיין לא הסתובבתי, עיניי רצו לראות את החצר יותר טוב, רצו להיזכר בזיכרונות היפים שהיו לי פה לפני שאעזוב את המקום.

"אבא אתה יכול לבוא שנייה?!" צעקתי והוא עזב את כליו ליד הנדנדה שעדיין לא שלמה והתקרב אליי, מתיישב כמוני על הדשא.
"מה יש קטנה שלי?" הוא שאל ואני חייכתי אליו, שהוא בא כמו שביקשתי ממנו.
"אתה יכול להביא לי לימונדה?" שאלתי בילדותיות, והבחנתי איך פניו של אבא מזעיפות.

"בשביל זה קראת לי?" הוא נאנח ברוגז ופתאום עלה על פניו חיוך ערמומי.
"בואי נעשה עיסקה, אני יביא לשתינו לימונדה ואת תעזרי לי להרכיב את הנדנדה?" הוא שאל עם תקווה ואני הזזתי את פניי הצידה, חושבת על ההצעה.

"עסק" אמרתי לבסוף והושטתי את ידי ללחיצה, אבל מייד החזרתי את ידי כשראיתי את הסרבל שלו שמלא בבוץ, לא רציתי להתלכלך.

"מישהיא מפחדת להתלכלך?" הוא הרים את גבותיו בהפתעה ובפרצוף מוגזם.
ולפני שיכולתי לעשות משהו הוא עטף אותי בחיבוק ענקי, והרים אותי בידיו מהדשא. "לא!" צרחתי בגלל השימלה הסגולה ואהובה שלי שעכשיו התלכלכה.

הנחתי את ראשי על כתפו של אבי, מצחקקת כשאני רואה את אמא פותחת את הדלת של הבית במהירות, כשבידה מערוך ומגבת מטבח ופרצוף מבוהל על פניה, כנראה בגלל הצרחות הרבות שלי.
אך היא נרגעה כשראתה שהכל בסדר וחיוך מאוזן לאוזן התפרש על פניה.

"את באה?" זאק הניח את ידו על כתפי, מצמצתי כמה פעמים בעיניי, מתרגלת לעובדה שמה שקרה לפני חמש שנים עדיין בזיכרון שלי, אבל לא אוכל לחזור על עצמו.

הם אינם....

אמא ואבא אינם.....

ניגבתי דמעה בוגדנית שירדה מעיניי והסתובבתי לזאק.

"אני מוכנה, בוא נלך"