#26

851 74 1

-please

אף פעם לא ציפיתי מאנשים לאהוב אותי,
אני לא בטוח שמישהו אהב אותי אי פעם.
אני זוכר את הימים שאני ולואי היינו נשכבים על הדשא ופשוט אומרים עד כמה אנחנו אוהבים זה את זה.עכשיו זה אחרת,עכשיו זה רק ניצול וכסף זה מה שחשוב.
'עולם המבוגרים',זה נדמה לנו עולם רגיל,אבל
זה לא כמו 'עולם הילדים',אין אמון באנשים,
נדמה שכסף זה הכל,הבטחות לא מקיימים,
וכל אחד חושב על התחת של עצמו,
לא אכפת לאף אחד ממך,
גם אם היית כל עולמו בעבר...
אני שונא את העולם הזה,אף פעם לא היה לי
מישהו שיהיה איתי בזמנים הקשים,הכל שרדתי וסבלתי לבד,גם אם התחננתי לעזרה
אף אחד לא היה שם כדי להחזיק אותי.
אתם יודעים מה זה להיות לבד?
רובם יגידו שכן אבל הם לא באמת מכירים את ההרגשה,את האמון כבר אבדתי ממזמן,
מה אם אהבה?
הוריי ולואי היו היחידים שאהבתי אי פעם.
אבל הם אינם,טוב לפחות הוריי.
זה עולם גדול ורע אני יודע,אבל אני לא מבין איך אני עדיין חי,איך אני שרדתי את העולם הזה,תמיד אמי הזהירה אותי מפני העולם הגדול והרע שהולך לעמוד בפניי.כניראה היא שמרה עליי מלמעלה.
עמדתי בפתח דלתו,נושם עמוק לפני שאני דופק על דלתו כמה דפיקות.

"היי,איזו הפתעה."
אמר.

"היי,ג'ק."
השפלתי את ראשי.

הוא מיד חיבק אותי,הוא ידע שעובר עליי משהו,אך הוא לא שאל,הוא רק חיבק אותי חזק ונתן לי להתייפח על כתפו.

"אני יכול לחזור לעבודה?"
התחננתי.

"אני לא חושב שאתה במצב נפשי טוב."
ג'ק אמר בדאגה.

"בבקשה,אני מתחנן."
דמעות הצטברו בעיניי.

"בוא,שב."
הוא פתח בפניי את הדלת.
נכנסתי אחריו והתיישבתי.

"אני לא חושב שזה בסדר אם אחזיר אותך."
אמר והגיש לי כוס מים.

"למה?"
שאלתי.

"אני לא חושב שזה טוב בשבילך."
הוא ליטף את ראשי.

"בבקשה,אין לי כסף."
התחננתי.

"מצטער,אני אביא לך כסף,כמה אתה צריך?"
שאל.

"אתה רציני?"
קימצתי את גבותיי בכעס.

"הארי,מצטער."
אמר.

"אני לא צריך את הכסף שלך."
אמרתי בכעס.

"בבקשה,הארי תן לי לעזור לך."
הוא אחז בזרועי.

"לא."
צעקתי ויצאתי מביתו בכעס.

כשהגעתי לביתי נאנחתי ונשכבתי בחוסר רצון על מיטתי מביט על התקרה,ניקיתי את מחשבותיי ופשוט נרגעתי.
היה לי סוף סוף את הרגע הזה של השקט שכל כך רציתי וניסיתי לברוח אליו,אבל תמיד הצרות באו ולא היה לי אף פעם את השקט שלי.הרגשתי את עיניי נעצמות לאט ואת נשימותיי השלוות סוף כל סוף.

"הארי."

"הארי."

"הארולד."

"כבר שכחת מאיתנו?"

ניסיתי לאחוז בו אבל ללא הצלחה,
ניסיתי לדבר אבל לא הצלחתי,
הרגשתי לכוד.

"חכו לי."
הצלחתי לומר.

"הארי."

"הארי."

"תתעורר."

"זה רק חלום."

הוא נשכב לידי כשאני רועד וקפוא.
הוא לא עזב אותי הפעם.

"לך מפה."
אמרתי בקול רועד.

"לא."
לחש.

"אני לא עובד אצלך יותר, תלך מפה."
כעסתי.

"לא."
אמר שוב בנחישות.

"אני רוצה להיות לבד."
הרגשתי את הדמעות מצטברות.

"לא, אתה לא רוצה."
אמר.

הוא צדק לא באמת רציתי להיות לבד,
תמיד רציתי שיהיה לצידי מישהו, אבל הייתי רגיל לבדידות, כל חיי הייתי בודד ולבד.

"אני רוצה למות."
לחשתי.

"אל תגיד את זה."
לחש.

"אפילו הלווייה לא יערכו לי, אני לא חשוב לאף אחד לואי, אני בודד אז מה זה משנה לך מתי אמות ואם אמות."
יבבתי.

"זה משנה לי."
כעס.

"למה זה משנה לך?"
צעקתי.

"אתה חשוב לי, ואני אוהב אותך."

"מה?"
שאלתי.

"אני אוהב אותך."

הוא הצמיד את שפתיו אל שלי, הרגשתי איך הם מתחברות כאילו התאימו בדיוק.
הוא סחף אותי אליו, הרגשתי את התשוקה ביחד עם הפחד.

"אין לך מושג מה אני רוצה לעשות לך עכשיו."
אמר בהתגרות.

"לואי, לא."
השפלתי את ראשי.

"למה?"
שאל.

"אני לא עובד אצלך כבר, אני לא רוצה שתזיין אותי בכל פעם שמתחשק לך."
אמרתי מזעיף פנים.

"אני יכול לזיין אותך מתי שמתחשק לי."
אמר בלעג.

"למה אתה חייב להרוס הכל?"
שאלתי.

"אני כבר לא יודע מי אתה, פעם אתה אומר שאתה אוהב אותי והופך להיות טוב אליי ופעם אתה מדבר אליי כאילו אני כלום."
כעסתי.

"הארי, אני לא הבן אדם הנכון בשבילך."
אמר.

"אני יודע."

"חבל שהתאהבתי בך כבר."
לחשתי.

- 70 הצבעות.

No Rules»L.SRead this story for FREE!