ENZO (MxM)

7 - Can't Control Me

"אני- לואן, אולי לא הבנת נכון... אני הומו, לואן." הדרך בה הוא אומר את זה, כאילו זה הדבר הנורא ביותר בעולם; בקול כזה חלש... אני מכריח את שפתיי להימתח לחצי חיוך, למרות הכאב שאני מרגיש כלפיו. "הבנתי את זה, ריף. זה פשוט לא משנה באמת. אתה ריף, הראשון בלהקה המזדיינת שלכם שנחמד אלי באמת."  ריף פוער את עיניו לדברי, כאילו לא ציפה לשמוע דבר כזה. אני טופח על כתפו ולוחץ אותה, מחווה בראשי לכיוון הדלת. ריף מהנהן בראשו, דמעות בעיניו. אני בטוח שבראשו מסתחררות מחשבות אפלות והוא אינו מאמין לי, אך למרות זאת, הוא מעלה חיוך על פניו כמעט מיד. אלא שאז כחכוח בגרון עוצר אותנו. עיניו של ריף נפערות כמעט באימה, אני מכווץ את גבותיי בבלבול – אלה רק אנזו והבטא שלו, מדוע ריף נראה כל כך מבועת?

דרייק אומר משהו בספרדית הגורם לריף להחוויר כמעט מיד. אנזו רק מניד את ראשו. "באת לאסור עלי לצאת, אנזו?" לא ידעתי שאני כועס עד לאותו הרגע שבו קולי הגיע לאוזניי. אני מאגרף את ידיי כשהן מתחילות לרעוד. אנזו מטה את ראשו הצידה, שעשוע חרוט על פניו. החיוך המטומטם הזה שלו, הניצוץ הזה בעיניים... הוא תוחב ידיו בכיסים, גורם לשריר בזרועותיו לבלוט לרגע. והו, איזה שריר זה...

אני חושק את לסתותיי. דרייק נראה מוכן לראות דם נשפך; אנזו מרים את אחת מגבותיו. השתיקה שלו והחיוך הזחוח הזה והמשיכה האידיוטית שלי אליו גורמים לי להתפרץ. "אתה לא יכול להחליט עלי." אני מסנן בין לסתות חשוקות, "אתה לא מחליט עלי, אנזו! זאת הלהקה שלי! זה בית הלהקה שלי! אני אצא ואכנס כמה שאני רוצה, ואתה לא יכול... אין לך את הזכות אפילו... אתה לא יכול להחליט עלי!" אש מלחכת בעיניי, כל גופי בוער מזעם מתחת לעורי. החיוך הזחוח על פניו של אנזו כלל לא תורם לזעם שלי.

"אז תצא, לואן. צא ותראה איך הם מסתכלים עליך, הלהקה שלך. המשפחה שלך. קדימה, צא, בוא נראה אותך."

אני זוקר את סנטרי ומזדקף, כל גופי רועד מזעם כשאני מסובב את גבי לאלפא הכובש והבטא שלו. ריף מנסה לאחוז בידי, אך עיוור מכעס, אני סוטר לידו. פותח את דלת הלהקה, השמש והחום מכים בי. כמה זמן עבר מאז באמת נשמתי אוויר נקי? אינני מתעכב עם המחשבה, אלא מיד מתחיל לרוץ לעבר הבית שלי, דאגה וגעגוע מכרסמים בי כאילו היו לעכברים ואני ללחם.

ספורטאי כמה שאהיה, הימים בהם הוחזקתי שבוי בבית הלהקה מתחילים להראות את אותותיהם. ריאותיי שורפות ממחסור בחמצן כך שאני מוכרח להאט, בקושי גורר את רגליי בהליכה מהירה. הדבר השני שאני שם לב אליו, עכשיו כשאינני רץ כמו משוגע, הוא המבטים. עיניים מלוכסנות בשנאה, ראשים שמסתובבים הצידה כשעיניהם נתקלות בעיניי. האוויר סביבי נהיה מתוח, לבי פועם בחוזקה וזה לא בגלל הריצה או ההליכה המהירה שלי, אלא שזאת חרדה שעכשיו מתיישבת בראשי. אנשי הזאב בלהקה שלי מתייחסים אלי כאילו הייתי לפרא שפלש אליהם. כאילו הייתי... אני מיד עוצר במקומי, פוער את עיניי כשההבנה מכה בי כמו אגרוף בבטן.

הלהקה שלי... מביטים בי כאילו הייתי אחד מהם – מהלהקה הכובשת. אני נזכר בזחיחות שנדפה מאנזו, הבן זונה הזה... חושק את שיניי, אני בטוח שהוא תכנן זאת. הוא והבטא הזה שלו, הם תכננו משהו נגדי בגלל משהו שכלל אינו בשליטתי – היותי המיועד של אנזו. מחשבותיי מסתחררות בראשי כמו סערה. בהמשך דרכי לבית, אני רק מקווה שהוריי לא חושבים אותו הדבר כמו שאר חברי הלהקה.

——
מוזמנות לעקוב אחרי האינסטגרם שלי!
elliestales._

תגיבו כל דבר שתשמחו לראות שם ואנסה להגשים את הבקשות שלכן🩷

תודה על הקריאות, ההצבעות והתגובות🩷