ריו:
פאק הילדה הזאת מנסה לחרפן אותי. היא מביאה יותר מידיי צרות.
צריך ללמד אותה נימוסים לעזעזל!
הדלת נפתחת ונכנס ליאם, המזכיר שלי.
״אדוני. אני חושב שהבחירה להביא את הילדה הנה היא שגויה.
כבר הבנים מתלוננים על החוסר נימוס שלה והבנות-״
״אני מודע למה שקורה. הילדה תצטרך ללמוד נימוסים״
לעזעזל אבל אני זה שהביא לה את העונש. ״תקרא לה למשרד שלי.״ אני פוקד והוא מהנהן ויוצא מהחדר. אבל משהו בה כל כך מוכר לי. העניים האלו.. השיער השחור והנמשים הקטנים שעל פניה.. כאילו ראיתי אותה פעם. זאת תלמידה שלך תרגע דביל! הדלת נפתחת וליאם מופיע בכניסה , ״אדוני, היא מסרבת״ מסרבת לי? ״מסרבת?״ אני שואל והוא מהנהן. היא לא יודעת שלי לא מסרבים. אני קם ויוצא מהמשרד, לקרוא לה בעצמי. אך ברגע שאני יוצא נתקע בי גוף קטן ואחריו נופל שושלת של ספרים, אני מרים את עניי ופוגש בענייה עם הצבע המיוחד, במליאה. שמסתכלת עליי במבט זעוף. כנראה על זה שנתקעתי בה, אך מה אלו כל הספרים האלו? ״את חובבת ספרים?״ אני שואל וכתגובה אני מקבל גלגול עניים, היא מתכופפת להרים את הספרים שנפלו ועכשיו אני שם לב, שאלו המון ספרים. ״תעני לי.״ אני פוקד והיא מתרוממת לאחר שאספה את כולם בידה, ״אם לא אענה תתן לי עוד עונש לא?״ היא אומרת ומפתיעה אותי בתגובה שלה, אך אל תדאגי מורדת קטנה, אני יודע היטב איך לענות לחצופה כמוך. ״כן, אני המנהל ואני מחלק פקודות ואת זאת מצייתת.״ התגובה שלי משפיעה עליה. מעצבן אותה שמחלקים לה פקודות. ולעזעזל זה מדליק אותי.
היא. תלמידה. שלך. ״אני צריך לדבר איתך, כנסי בבקשה.״
״אני אעלה לשים את הספרים ולאחר עשר דקות מכן ארד.״ היא אומרת והולכת, ממשיכה במדרגות, אך אני מסוקרן לדעת מה היא תעשה עם הספרים, אז אני נכנס לחדר ופותח במצלמות חדר של הבנים, אני רואה דמות קטנה, יחסית לשאר הבנים בחדר ,
מתקרבת למיטה בקצה החדר, שם יושב אדריאן,הילד השקט, מליאה ניגשת אליו ומניחה את הספרים על המיטה שלו, פאק היא לא שיקרה. הם באמת קרעו לו את הספרים.
אז הספרים .. בשבילו? היא מחייכת בחיוך גדול ומסבירה לו על ספר וספר.. והם מתחילים לדבר. ואני לא יודע למה זה משום מה מעצבן אותי. אני מרים שיחה לליאם שיקרא לה מיד לחדר שלי. כעבור רבע שעה היא נכנסת בעצבים וטורקת את הדלת, ״עשר דקות! עבר פחות מחמש דקות ומי היה מאמין שלמנהל בכבודו ובעצמו אין סבלנות לחכות״ היא אומרת תוך כדי שהיא מתיישבת ״מליאה, את העקיצות החוצפות שיוצאות לך מהפה את יכולה להגיד לכל השאר . לא לי.״
״מובן?״ אני שואל והיא מהנהנת בחוסר רצון לחלוטין. ״למה אני פה?״
כי הקרבה שלך מוצאת חן בעניי. ״יש לך הזדמנות אחרונה בחדר של הבנים. ללא קללות. ללא מריבות, וללא באלגן, אם זה יעבוד ואראה שאת לא עושה בעיות תוכלי להישאר. אם לא את תהיי לי כתלמידה לשבוע שלם ואלמד אותך נימוסים. במה את בוחרת?״
״הזדמנות אחרונה״ היא אומרת ומביטה בי, אני רק מחכה שהמורדת הקטנה תעשה טעות קטנה כי אני לא יכול להסיר ממנה את העניים.
״זה כולל לציית להוראות. מה שאמור להיות ברור מאליו.״
״בסדר.״ , ״את יכולה לצאת״ אני פוקד והיא מייד פותחת את הפה שלה להגיב אך אני קוטע אותה ״אמרנו שהעקיצות החצופות שלך את לא אומרת לי, כבר שכחת?״ אני אומר והיא שולחת חיוך מתנשא ויוצאת מהדלת.
