Lived and died-חי ומת

פרק 32🌌

אז, לפני שזרקו אותנו לרחוב, לפני שנאספנו על ידי רשויות הרווחה, גרנו בבית עם ההורים...

לפתע נשאבתי לתוך ראש של מישהו אחר, אל ראשו של ילד קטנטן ומפוחד.
לא!
אני חייב לצאת משם, ארון העץ הישן...לא!! אני מנער את ראשי, נשכב על רצפת הפגש ועוצם את עיניי כשדמעה חמה יורדת בחוצפה במורד לחיי. ״אתה בסדר?״ שאל אותי קול עצוב ועדין, קולו של האן סול שהתקרב אליי באיטיות.

לא עניתי והסתובבתי לצד השני שפונה אל דפנת הפגש, מתכווץ ממשב הרוח הקר.  ״אני ממ...מבין״ הוא ניסה להשמע רגוע למרות ההפגנתיות שלי, לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד. רציתי להתכרבל אל תוך עצמי ולחפור בפצעים לבד, בלי שאף אחד יתערב ורק יגדיל את הפצעים בגסות, גם אם זה לא בכוונה.

נסענו יום שלם, האן סול עדיין ישב לידי, לא זז אפילו מילימטר, לא התיחסתי אליו.

״אנחנו חונים עכשיו״ הכריזה אי-סו, שכמעט שכחתי שהיא קיימת. הרכב הגדול עצר בקול חריקה שקטה בקצה שדה שיבולים רחב ידיים, לא היה מקום אחר לעצור, והיינו חייבים. לא ירדתי מהפגש ולא קמתי אפילו לישיבה, פשוט שכבתי שם עם עינים פקוחות ועצובות.

הלילה ירד, וכולם אכלו מעט ועלו לישון, חוץ ממני, נשאר עדיין עם עיניים פקוחות, ער לגמרי, ומי ששמר, הו-סוק.

פתאום, שמעתי צעדים מתונים מתקרבים אליי באיטיות ועולים על הפגש, שבו ישנו האן-סול, אי-סו וקאי. קפצתי מיד וכיוונתי את ידיי בהתגוננות.

״תרגע יפרנואיד, זה רק אני״ קרא הו-סוק בשקט, כשהוא מרים את ידיו בכניעה. ״אה...מצער היונג.״ קדתי מעט וחזרתי לשכב, רק שהוא תפס בכתפי פתאום. ״אתה לא חוזר לשכב כמו חייזר ילד. בא, שב איתי טיפשון.״ הוא דאג לי, מאוד.

הלכתי אחריו והתיישבתי לידו בוהה בשיבולים שמסביב. ״טאה...״ הוא בהה גם הוא באופק האפלולי.

״אתה...אתה מתגעגע אליה?...לאמא?״ בום!! השאלה הוטחה בפניי ואני הוכתי בהלם. זה הרגיש כמו סלע ענק שמתגלגל לכיוונך ממורד ההר, אתה מצליח לחמוק ממנו עד שהוא משיג אותך, ואז...

אבל להפתעתי, ידעתי מה התשובה.

״הלוואי...״ עניתי כשראשי עכשיו מסתכל על האדמה הלחה. הוא העיף את ראשו אליי בהלם, הוא לא ציפה לתשובה כזאת.

———
למחרת, יצאנו עם השחר לכיוון המקום. זאת נסיעה של שלושה ימים ברכב רגיל. שלושה ימים קשים ומכבידים, מלאים במחשבות ותהיות. אני וג׳ונקוק עברנו אותם בקושי. הוא לא אכל כמעט ולא שתה, לא ישן ולא דיבר, זה התחיל להדאיג כבר ממש, הוא נראה חולה אפילו יותר ממני.

כשהתחלנו כבר להתקרב אל העיר בה גדלנו, עיר קטנה בקצה המדינה, ג׳ונקוק לא הפסיק להקיא, הוא קיבל סחרחורות והתנשם בכבדות. ״אולי זה מהפציעה בפנים? אולי הזדהם שם משהו?״ שאלתי את האן-סול בדאגה כשעצרנו בפעם החמישית הבוקר כשהאן-סול השכיב אותו על האדמה וניסה לבדוק מה יש לו.