#13

2.3K 172 23

-The truth-

"אתה מבטיח לשמור עליי?"

הנער בעל העיניים הירוקות שאל בתמיהה.

"מבטיח"

לחש הנער בעל העיניים הכחולות.
-

ידיו מושכות אותי לחיבוק חזק.
אני לא מאמין שזה לואי,לואי שלי.זה היה כל הזמן הזה הוא.מי היה מאמין שמר טומלינסון זה אותו הילד ששיחק איתי כשהייתי קטן,שצחק איתי והבטיח לי שישאר לצידי לא משנה מה.

"לואי."
נשכתי את שפתיי.
דמעות הציפו את עיניי והרטיבו את כתפו של לואי.

"הארי שלי."
לחש.

"איך?איך הגעת למצב כזה?"
הביט בי כלא מאמין.

"זה סיפור ארוך."
לחשתי מוחה את דמעותיי ומחייך אליו חיוך רחב.

"אני לא מאמין,איך שהתנהגתי אלייך פאק,אני כל כך מצטער הארי,לא ידעתי שזה אתה."
נשך את שפתיו.

"זה בסדר לואי,אני גם ככה אמור להיות הזונה שלך אז זה לא כל כך מפריע לי,אולי היית קצת מניאק אבל אני רגיל לזה."
גיחכתי.

"תספר לי מה קרה?"
דרש.

"חשבתי,חשבתי שמתת."
לחש.

"חבל שלא מתתי במקומם."
השפלתי את ראשי.

"אל תגיד את זה."
נשך את שפתיו.

"אתם מכירים?"
אביו החורג של לואי שאל מבולבל.

"כן."
אמרנו ביחד.

"רגע אז כל הזמן הזה גרתם יחד,העברתם זיונים ואני לא יודע מה ואפילו לא זיהיתם אחד את השני."
אביו החורג קרא.

הוא צדק.אני מניח שהיינו כל כך עסוקים בשנאה ובכעס שלא שמנו לב מי אנחנו באמת ומאיפה באנו.

"עוף מכאן."
לואי זעף.

"תדבר אליי יפה,אני אבא שלך."
אביו החורג כעס

"לך תזדיין,אתה לא אבא שלי."
לואי צעק.

"לואי."
לחשתי מנסה להרגיע אותו.

"אני הולך,ואל תחשוב שאני לא אחזור בגלל שהפעם הבאה שאחזור לכאן כל הרכוש יחזור
אליי,ילד טיפש."
הוא גיחך ומיד יצא מהחדר.

"אתה בסדר?"
לחשתי.

"ברור,הרגע גיליתי שהזונה שלי היה החבר הכי טוב
שלי ושאבא שלי החורג איים שיקח ממני את הכל."
לואי מילמל ועם זאת יצא מהחדר.

הרגשתי צביטה בלב,כאילו הוא לא מרוצה מזה שחייתי כל הזמן הזה,שניסיתי לשכוח אותו כל פעם מחדש רק כדי לא להיזכר בעבר.
אהבתי אותו,באמת שאהבתי אומנם היינו אז ילדים קטנים אבל אני זוכר את הנשיקה הראשונה שלנו רצינו לחקות את אמא ואבא,הוא אמר בהתחלה שנשיקה זה מגעיל,אך יום אחד הוא פשוט נישק אותי זה היה מוזר לשנינו אבל זה לא היה כל כך גרוע.
אני זוכר את טעם הוניל המתקתק שלו.

"אני שונא את עצמי."
מילמלתי.

אני חייב לעזוב את הבית,זה כל כך מביך ומביש שאתה מבין שהבן אדם שהיה הכי קרוב אלייך בעבר מתנהג אלייך בצורה סדיסטית ומרושעת.הוא הכה אותי,התעלל בי,זיין אותי ללא רחמים.
הלכתי במהירות לחדרי והתחלתי לארוז מזוודות,אני באמת חייב לעזוב.נשבעתי בחיי לשכוח מהעבר,לברוח ממנה ולהתחיל חיים חדשים,אבל הנה אני מגלה שהבוס שלך הוא אותו 'מר טומלינסון' המרושע.

התחלתי לזרוק את הבגדים לתוך מזוודה אקראית,אני רק רוצה לפתוח דף חדש.
אני פשוט לא יכול להיזכר בעבר,התאונה הקשה שבה הוריי נהרגו וכך גם נשמתי.

הבטתי פעם אחרונה בחדר ויצאתי משם מתקדם אל עבר היציאה אפילו לא טורח מלואי לשחרר אותי מהחוזה כיוון שאני רק רוצה להתחיל מחדש.

"אתה זוכר את היום ההוא שעזבת?"
שמעתי קול מאחוריי.

"אני זוכר שהלכת ולא חזרת."
הוא המשיך צועד אליי.

"אני רק רוצה לשכוח את העבר."
לחשתי.

"אני לא רוצה."
הוא נשך את שפתיו.

"אתה זוכר אותו?"
סובבתי את ראשי והבטתי בדובי שהיה בידיו וניראה ישן למדי.

"מר סטנלי."
לחשתי.

"כן זה הוא."
הוא גיחך.

"אל תלך."

"אל תעזוב אותי עכשיו."

"אני צריך אותך."
הוא לחש.

"אתה לא."
לחשתי.

"אני חייב ללכת."
נשכתי את שפתיי והמשכתי לכיוון היציאה לא מביט לאחור.

-מטרה:70 הצבעות

No Rules»L.SRead this story for FREE!