-Fall in love-
גופי קשור והחבול על המיטה הקשה,הפעם מר טומלינסון לא ריחם הוא הכה אותי שוב ושוב בבטני ובאיזור ישבני,שעתיים שלמות של כאב ועינויים, שפתיו מדי פעם ירדו עד למפשעתי וגירו אותי,זאת היתה בהחלט השפלה,הוא נגע בי והכה אותי ללא רחמים,וצעקתי לרחמים,צעקתי שיפסיק אבל,הוא לא הפסיק.שפתיו גיששו אחר שפתיי מרגיעות אותי וגורמות לי ליפול שוב.
"מצטער."
הוא לחש בין נשיקותיו.
"למה?למה אתה עושה זאת?"
הדמעות הציפו את עיניי שוב.
"כדי להעניש אותך."
הוא נשך את שפתו ועצם את עיניו,אפילו לא מביט בעיניי הירוקות והנוצצות.
"מה עשיתי לך?"
נשכתי את שפתיי מנסה לעצור את הדמעות ללא הפסקה.
"דיי הארי."
הוא נזף מרים את ידיו וגורם לי להירתע.
הוא הביט בי שוב ויצא משם,מותיר אותי שוב לבד וקשור בחדר המפחיד.
לבסוף הוא שיחרר אותי אבל הוא לא דיבר הרבה,
הוא שב אל משרדו ועבד.אני לא מבין למה הוא לא קורא לי להזדיין איתו או משהו,הוא כל כך לא מובן.
ירדתי אל חדר האוכל ולקחתי חתיכת תפוח בגלל שאני לא כל כך רעב אחרי שהוא הכה אותי.
"היי."
שמעתי קול מאחוריי.
"היי מנדי."
גיכחתי.
היא הבחינה בחבולות שעל ידיי ורגליי והעבירה את ידיה עליהן נושכת את שפתיה ומביטה בי בעצב.
כניראה היא יודעת על כך.
"מצטערת."
לחשה.
"את ידעת על זה?"
לחשתי בחוסר אמון.
"הוא הכריח אותי,אני לא חשבתי שזה באמת יקרה,
לא ידעתי שהבעיה מחמירה אני נשבעת."
היא הביטה בי בעצב.
"איזו בעיה?על מה את מדברת?"
כיווצתי את גבותיי בחוסר הבנה.
"למר טומלינסון יש בעיות שליטה וכעס,לפעמים הוא לא מודע למה שהוא עושה,חשבתי שציינו את כשהגעת לכאן."
לחשה.
"לא סיפרו לי,לעזאזל איך אני בורח מכאן?אני לא רוצה להיות כאן,בבקשה תעזרי לי."
התחננתי.
"מצטערת אני לא יכולה לעשות זאת, אני נקראת כאן רק משרתת."
היא השפילה את ראשה.
"חשבתי שאת מזכירה."
נעצתי בה את עיניי.
"אני לא,מר טומלינסון לפני שנה וחצי אסף אותי מהרחוב והכריח אותי להתפשט ולספק אותו בכל יום בשביל אוכל ומקום ללון בו,כמו מטומטמת הסכמתי עד שנמאס לו ממני,הוא רצה לזרוק אותי לרחוב אבל אז הגענו להסכם."
היא השפילה את ראשה.
"סיכמנו שאהיה המשרתת שלו,שאעשה הכל בשבילו,תבין הוא הרס אותי,הוא הכריח אותי לעשות ניתוחים ולהיראות כמו אישה זולה שכל מה שיש לה זה המראה,הארי אני לא רוצה שתיפול כמוני,אתה עדיין יכול לצאת מזה."
לחשה.
"איך?"
נשכתי את שפתיי.
"תתן לו לחשוב שאתה אוהב אותו,הוא אף פעם לא מתאהב."
היא לחשה לאוזני והלכה משם.
**
מילותיה של מנדי לא הפסיקו להדהד בראשי,זה צבט בליבי שהוא לא יכול לאהוב,למרות שחלק קטן ממני אמר שהיא טועה,בגלל שכולם מתאהבים בסופו של דבר,אולי זה לא ניגמר טוב,אבל כל אדם מתאהב כולל מר טומלינסון.כשהגיע ארוחת הערב מר טומלינסון הכריח אותי לאכול למרות שלא רציתי,הוא אמר שאני אהיה רזה מידי ואז הוא יגעל ממני ויצטרך לבסוף להעניש אותי שוב וזה מה שגרם לי לאכול ולסיים את כל הצלחת.
"היית ילד טוב."
מר טומלינסון לחש לאוזני.
"באמת?"
לחשתי והבטתי בו בתמיהה.
"כן."
גיחך.
"מה שאני הולך לעשות לך בייב."
הוא נשך את שפתיו בחוזקה ומשך את ידי גורר אותי אל החדר הסמוך.
הוא הפשיט אותי במהירות לא מביט אפילו על החבורות הרבות שעשה בגופי,הוא פשוט עבר על הסימני נשיכה שעל צווארי ומצץ את פיטמותיי.
"תרד על ארבע."
ציווה.
ירדתי על ארבע במהירות והבטתי בו מחכה להוראות נוספות.
"ישבן למעלה."
הוא קרא.
הרמתי את ישבני והוא החליק את הזין שלו אל תוך חורי,נע במהירות וללא התחשבות כשעדיין גופי כואב מהמכות.עצמתי את עיניי נותן לי להינות מזה הפעם,לתת לו את מה שהוא רוצה,לשלוט.
"מי ילד טוב?"
הוא גיכח זז במהירות בתוכי.
"אני."
גנחתי.
"ילד טוב."
הוא אמר בקול ילדותי ומעצבן נותן לי לגמור לבסוף.
הוא יצא ממני והתלבש חזרה מחייך לעברי ומתכוון לצאת אך עצרתי אותו בידי נזכר במילותיה של מנדי,זאת הדרך היחידה שלי לצאת מכאן.
"מה?"
הרים את גבותיו.
"למה אף פעם אנחנו לא מדברים?"
לחשתי.זאת לא דרך טובה להתחיל איתו שיחה,אני אמור להיות הזונה שלו לא חבר שלו.
"אתה צוחק עליי?"
הוא גיחך.
"לא."
לחשתי.
"למה חשבת שאדבר עם הזונה שלי,בייב אתה פה רק בשביל זיונים לא בשביל להיות היועץ שלי."
הוא ציחקק ושיחרר את אחיזתי יוצא מהחדר בגיחוך הרגשתי את הצביטה בלב כשאמר זאת.
"פאק הארי,אתה חייב לצאת מפה."
מילמלתי נושך את שפתיי.
"מר טומלינסון."
קראתי צועד אחריו ולא מוותר.
"מה?"
אמר מלגלג.
"למה אתה כועס עליי?"
שאלתי עם עיניי הגדולות והירוקות.
"אם הייתי כועס עכשיו היית בעונש."
הוא גילגל את עיניו.
"מצטער,אני פשוט חושב שאני מתחיל לחבב אותך." לחשתי מנסה להישמע אמין,למרות שחלק קטן ממני באמת התכוון לזה.
חשבתי שהוא יאמר משהו אך כל מה שעשה הוא לסטור לי בחוזקה,לחיי שרפו מהסטירה הכואבת שנתן והבטתי בו בעיניים דומעות אבל הוא הביט בי במבט קר והלך משם בעצבים.עמדתי שם לבד כאשר הלחי השמאלית שלי אדומה ושפתיי נפוחות אך זה לא מנע ממני מלוותר,לפחות לא עכשיו.
-
מטרה:70 הצבעות.
YOU ARE READING
No Rules»L.S
Fanfiction-השנה היא 1999 הארי בן 6. לואי בן 7. "אתה מבטיח לשמור עליי?" הנער בעל העיניים הירוקות שאל בתמיהה. "מבטיח" לחש הנער בעל העיניים הכחולות. יומיים לאחר מכן הם עברו תאונת דרכים והיחיד ששרד הוא הילד בעל העיניים הירוקות. כל מה שלואי ידע זה שהוא מת,אבל הארי...
