חודש שני בערך ללימודים
אני לא סתומה. אני יודעת שהם מרכלים עלי. בואו תעשו את זה ברור יותר?!? אני יודעת שהם אומרים שאני סתומה. לא פריקינג אכפת לי. אני לא צריכה אותם כדי לדעת מה אני שווה, אני לא באה עם מחיר. אני באה עם...לא יודעת, אוףףףףףףףף. כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לדפוק להם פשוט כיסא בראש ולצרוח עליהם, אבל...מספיק שהם שונאים אותי בגלל הגילגולי עיניים. לא צריך עוד. קמתי באיטיות והלכתי לחצר בזמן ששיחקתי בשיערי הארוך. אני רוצה כבר לתרום אותוווווו, הוא ארוך, ואני לא רואה כלום. הלכתי למעגל כדורגל, אבל...נמאס לי מההתנגות שלהם. רק מקללים אותי, ומתייחסים חרא לכולם. הלכתי לשבת. חיבקתי את עצמי, אני לא אוהבת להיות כאן.
המבטים האלו יהרגו אותם בסוף. חמודים שלי, אל תתעסקו איתי. התיישבתי במקומי באיטיות, מתחילה לחשוב על סיבות למה לא להרביץ להם...אני יודעת שיעיפו אותי מהביהס...אבל הפרצוף החרא שלהם שווה את זה. השפלתי את מבטי והקשבתי למורה. בקושי.
—
אל דאגה חמודותוש שלי, אתן תיראו שהכל ישתפר בסוף! לאט לאט! באמת היחסים בין הילדים בכיתה לביני השתפרו (אתן תראו)
אדיוס פיפול!
