טל גלעד כפרי.
באופן די אירוני הכרתי את הבחור למעלה משנתיים, אבל את שמו השני, גלעד, שמעתי לראשונה רק לאחר שנהרג.
זה קרה במהלך תרגיל באזור רמת הגולן, לפנות בוקר ביום רביעי. בעקבות חורף סוער במיוחד שהוביל לשיטפונות רבים באזור, התרחש סחף של מוקשי נ"א אל מחוץ לשדות המוקשים המסומנים, כך שלא ניתן היה לצפות אירוע זה. ככה הם אמרו.
שום דבר מאותו היום לא הרגיש אמיתי, ואני הייתי כל כך בהלם שלא הרגשתי דבר.
בשעות אחר הצהריים התקיימה הלוויה של טל שהוכר כחלל צה"ל, וזה היה האירוע הכי עצוב שנכחתי בו. עשרות חברים ובני משפחה המומים, כואבים וממררים בבכי, ורק אני לא הרגשתי דבר.
עינב בכתה לי על הכתף והייתה שבר כלי של ממש, וכששמעתי את אמא של טל מקריאה את ההספד שכתבה, בקושי הצלחתי לנשום. חשבתי על יוני, אבל הוא לא היה שם.
הגיעו חברים מהמחלקה וארבעה מפקדים בדרגות גבוהות שלא הבנתי בהן, אבל יוני לא הסתתר בין כל החיילים במדים, הוא בכלל לא היה שם.
בסוף הטקס החברים באו למסור את תנחומיהם לעינב, אותם חברים שהיו איתו שם ברגעים האחרונים. המחשבה הזו העבירה לי צמרמורת בגב.
ניגשתי אל החבורה ופניתי אל הפנים המוכרות והידידותיות ביותר שהיו שם. "רועי," הוא היה אותו בחור חייכן שפתח לנו את הדלת, אז, כשהגענו לראשונה לביתו של יוני. "מותק, מה נשמע?"
רועי חיבק אותי ואני כרכתי את ידיי סביב הצווארון הירוק שלמדיו. "בסדר, נראה לי. תגיד, אתה יודע מה עם יוני? הוא לא ענה לי וחשבתי שאני אראה אותו פה אב..."
"מה, לא שמעת?" הוא שאל בהפתעה, והלב שלי צנח לתחתונים. "מה?" כמעט צעקתי עליו. "הוא היה שם בפיצוץ, עף איזה עשר מטר אחורה. פינו אותו לבית חולים."
"הוא בסדר?" שאלתי, מבוהלת. "כן. כאילו הוא פצוע אבל מטפלים בו, הוא יהיה בסדר." יוני היה מי שנפצע באורח בינוני. נשמתי לרווחה. מסתבר שהפיצוץ של המוקש שטל דרך עליו הפעיל שני מוקשים סמוכים נוספים, מה שגרם נזק גם ליוני ולשלושה חיילים נוספים שנפצעו באורח קל.
הוא המשיך. "רצינו להספיק לקפוץ לבקר אותו וגם לבוא לנחם אצל כפרי אבל רוצים להחזיר אותנו כבר מחר לבסיס, כאילו כלום לא קרה."
נשימתי נעתקה. אבל משהו כן קרה. טל נהרג.
ונכון, הוא לא נהרג במלחמה ואפילו לא בפיגוע, הוא לא מת כשביצע מעשה גבורה, זו הייתה תאונה. אבל טל מת. ממש כמו שיוני חלם.
"אתה יודע באיזה בית חולים הוא?"
יוני לא ענה להודעות. לא ממני ולא מהחברים וכנראה שהטלפון שלו בכלל היה כבוי, אבל אני מיד פעלתי והתקשרתי לליאורה.
YOU ARE READING
אחרי יונתן
Romance- סיפור גמור - ליבי הררי אמנם רק בת שבע-עשרה, אבל היא כבר מזמן לא ילדה. ליבי כבר למדה דבר או שניים, נכוותה מאהבה ולמדה איך להגן על עצמה, היא יודעת לעמוד על שלה, ויותר מכל, ליבי כבר יודעת מה היא רוצה. כשליבי פוגשת את יונתן, היא יודעת טוב מאוד שכל מה...
