ישבנו על המדרכה באמצע הרחוב דקות ארוכות, יוני נשען על הרכב ואני יושבת מולו, מחכה שיתאושש. "אני בסדר, נו, יאללה," אמר כשניסה להעביר את משקל גופו אל ידו ולקום, אך הניסיון לא צלח.
"אם אתה מקיא לי באוטו, אני מביאה לך פצצה לפנים." הוא גיחך ואני קמתי והושטתי את ידי לעזור לו לקום. משראיתי שזה לא הביא תועלת, התכופפתי אליו ושלחתי את שתי ידיי למשוך את גופו מעלה. פתחתי את הדלת בשבילו, עזרתי לו להתמקם ווידאתי בשבע עיניים שכל איברי גופו לא במקרה משתרכים החוצה מהרכב כשסגרתי את הדלת, וגופו נותר רפוי, מרוח על המושב.
יוני עמד בנסיעה בגבורה, אבל אני השארתי את החלון פתוח לאורך כל הדרך, ליתר ביטחון. לאחר נסיעה קצרה חניתי מול הבית שלו, והתאמצתי להוציא אותו מהרכב ולעזור לו לדדות כל הדרך עד שהגענו לפתח הבית.
"יש לך מפתח?" שאלתי, והוא טפח בידיו על כיסי המכנס שלו בכל זווית אפשרית, "נו, זה היה פה..." מלמל בכהות חושים לפני שמעד ואז תפס אותי שוב על מנת להיתמך בי. "נו," נשפתי בחוסר סבלנות ודחפתי את ידיי לכיסים שלו עד שאיתרתי צרור מפתחות קטן בכיס הקדמי. "נו, ליבי, זה לא הזמן," הוא צחקק בשכרות לנוכח המגע שלי ואני גלגלתי את עיניי ופתחתי את דלת הכניסה. הבית היה חשוך ושקט, השעה הייתה קרובה לחצות.
לנסות להעלות את יוני בכל המדרגות עד לחדר שלו, הייתה משימה בלתי אפשרית. למרות שהוא היה בחור רזה ואפילו קצת שחיף, יוני התנשא לגובה מרשים של מטר-שמונים-וחמש, ואני, שבקושי נשקתי למטר-שישים ובאופן כללי הייתי די זעירה וחסרת כוח בידיים, כמעט ולא הצלחתי למנוע ממנו להתרסק על כל המדרגות. ולבסוף זה קרה.
לאחר כמה פעמים שהטלטל מצד לצד כשהגענו בערך לחצי, הוא ויתר, קרס ונשכב על המדרגות בדרמטיות, גורם לרעש שפילח את האוויר בחדות. בקומה למעלה, נפתחה דלת בקצה המסדרון ואור בוהק יצא מהחדר. בחור גבוה בראש מגולח ופנים מזוקנות יצא משם ונעמד בקצה גרם המדרגות, מעיף מבט חטוף על יוני השפוך ואז הביט בי.
"אהלן, אני אביתר. אח של ה... תופעה הזאת," אמר והחווה במבטו אל עבר אחיו, ואז ירד כמה מדרגות, "אני אעזור לך." חתם לעברי ואז בקלילות משך את יוני לעמידה, "בוא, חמור," הוא חיבק את מותניו ועזר לו להגיע לחדר שלו, ואני עליתי בעקבותיהם. "אחלה גבר אתה, אביה," יוני מלמל בחצי חיוך כשנעזר באחיו.
"תודה," אמרתי, "אני כבר כמעט התפתיתי להשאיר אותו לישון על המדרגות." ואביתר גיחך. היה להם את אותו חיוך. "זה רעיון לא רע, אבל אחר כך מישהו יצטרך להסביר את זה להורים שלי." השיב, והפעם זה היה תורי לגחך. הוא הושיב את יוני על המיטה, או, יותר נכון, אפשר לו לקרוס לתוכה, ואז הוריד את נעליו ומשך את החולצה שלבש מעל לראשו, משאיר אותו לבוש במכנס טרנינג אפור ארוך.
"אני חייב להשתין," יוני מלמל. "נו ומה, אני צריך להחזיק לך?" אביתר פלט בתגובה, אבל יוני לא היה במצב להתבדח. "תעזור לי." ביקש והם דידו יחד לכיוון השירותים הסמוכים. "רק דקה," אביתר חייך אליי והדלת נסגרה עד החצי מאחוריהם, ואני הסתובבתי, לא מעוניינת לדעת מה קורה שם בפנים.
YOU ARE READING
אחרי יונתן
Romance- סיפור גמור - ליבי הררי אמנם רק בת שבע-עשרה, אבל היא כבר מזמן לא ילדה. ליבי כבר למדה דבר או שניים, נכוותה מאהבה ולמדה איך להגן על עצמה, היא יודעת לעמוד על שלה, ויותר מכל, ליבי כבר יודעת מה היא רוצה. כשליבי פוגשת את יונתן, היא יודעת טוב מאוד שכל מה...
