:נקודת מבט של פיל

התמלאתי חזרה בתחושה של החושים של עצמי, ונראה כאילו אני חוזר להכרה.

שחכתי שאני באמת חוזר להכרה.

פקחתי את עיניי באיטיות, והתפלאתי לראות את דן, חבול מעט בפניו, יושב ממש קרוב אליי. טוב, אולי חבול הרבה בפניו. ניסיתי לפעור את עיניי בשמחה, אבל ראשי נעטף בתחושת כאב משתקת. ניסיתי לשים את ידיי מאחורי הראש, כדי לשמש לו מעין כרית, ונתקלתי בגוש קפוא. שקית קרח. נאנחתי והחזרתי את ידיי למקומן. בערך. ידי נחה במקריות גמורה, לא כמו שבדרך כל קורה לי עם בנים אחרים, כמעט על ידו של דן. משכתי את ידי חזרה, והסתכלתי על דן באי נעימות. הוא חייך אליי, ושם את ידו על כתפי. חייכתי אליו חזרה, והטיתי את ראשי הצידה כדי להניח אותו על ידו שעדיין הייתה מונחת על כתפי. דן צחקק, והביט אל הקיר הלבן שממול. "חיכיתי לך." הוא אמר בשקט. הרמתי את ראשי מהר, והוא משך את ידו בבהלה. "מה זאת אומרת?" אמרתי.

"לא היית איתנו. טוב נו, גם אני חטפתי, גררו אותנו לכאן מהמסדרון, ישנים לגמרי."

"גירדו אותי מהקיר, הא?" אמרתי וצחקתי. דן צחק גם, והביט לי בעיניים, רואים שהוא מתלבט לגבי משהו.

"אז רגע. אתה באמת הומו?" הוא שאל בביישנות. הנהנתי בכנות. הבטן שלי התהפכה. זה תמיד דבר מלחיץ מאוד לספר. תמיד. הסתכלתי עליו. לא בעיניים, אחרת זו יכלה להיות סיטואציה מביכה. הוא חייך אליי חזרה. אפילו אם אני מכיר אותו רק שלושה ימים, אני מרגיש קרוב אליו כל כך, ותוהה, אם הוא מרגיש אותו דבר. אני יודע שאני משלה את עצמי, ואומר שאני מרגיש כמו חבר קרוב שלו, כשכל מה שאני באמת מרגיש כלפיו, זה שאני מחבב אותו. אבל אני לא יכול להראות לו את זה. לא אחרי שהוא גילה שאני באמת הומו, וזה לא רק שם מחורבן שהדביקו לי.

"אתה חושב שאתה יכול כבר לחזור לשיעור?" דן שואל ברכות. אני מפתיע את עצמי, ולוחש לו בשקט. "אתה בטוח שאתה רוצה להישאר בבית ספר?"

הוא מכווץ את גבותיו, ואני מסביר מיד. "אתה יודע, שאנחנו יכולים להגיד שאין מצב שאנחנו חוזרים ללימודים ככה, וללכת הביתה." אני מרים את גבותיי בהתחכמות, מנסה להיראות מגניב, ללא הצלחה, כי דן צוחק עליי. למה אפילו ניסיתי?

"אוקיי. בוא נעשה את זה." הוא אומר, ומרים את גבותיו שלו, אבל הוא באמת נראה טוב. בדיוק באותו הרגע האחות העליזה נכנסת, מופתעת לראות אותנו מתפקדים. היא ניגשת אלינו, במטרה לשאול אותנו את השאלה שרצינו.

"אתם מרגישים בסדר? חושבים שאתם יכולים לחזור לכיתה?" היא שואלת.

דן מחליט לדבר, ואני משתף פעולה בהצגה הקטנה שלנו, ומסתכל עליו בתודה.

"אני חושב שאנחנו צריכים קצת זמן בבית." הוא אומר בתהייה מזויפת, ומתמיד להסתכל בעיניה של אחות בית הספר התמימה. היא מסתכלת עלינו במבט מרחם, ומהנהנת בראשה. "בסדר. קחו לכם קצת זמן בבית. אבל תדאגו לחזור מחר, כן?" היא אמרה וקרצה בידידותיות מזויפת.דוחה. אנחנו יוצאים בשקט מהמרפאה, משחקים את עצמנו מסכנים, כשכל מה שאנחנו בעצם זה שני נערים שמבריזים מבית הספר ליום כיף. אנחנו רצים-כושלים במסדרונות אל דלת היציאה מבית הספר, ודוחפים את הדלתות הכבדות של הכניסה. כאב ראש.

"הצלחנו!" אני אומר וצוחק. דן צוחק איתי, ואנחנו ממשיכים לרוץ ליעד לא ידוע, רק כדי להתרחק מבית הספר, ושלא יתפסו אותנו כמובן. זה לא משנה שכאב עדיין פועם בראשי. הרוח מלטפת אותי, והידיד החדש שלי לצידי. אני לא צריך יותר.

"Trust me? Please?" (פאנפיק דן ופיל)Read this story for FREE!